To view this notification widget you need to have JavaScript enabled. This notification widget was easily created with NotifySnack.
 
מרן הראשון לציון
הרב מרדכי אליהו זצוק"ל
אביהם של ישראל
קול צופייך - לך לך | הרב שמואל אליהו שיעור השבועי | פרשת שבוע - בראשית
אביהם של ישראל
מלך ביופיו תחזינה - הרב אליהו אבא שאול שליט''א
מאן מלכי ? רבנן ! • הרב כמלך ומנהיג שכל העיניים נשואות אליו • סיפורים על הרב כמנהיג לרבנים ולפשוטי העם • (נאמר ביום השלושים לפטירת מרן הרב)
כ''ט תשרי התשע''ד

ברשות ידידנו וחביבנו ראש המוסדות והכולל, הרב הגאון יוסף אליהו שליט"א. ראשי הקבוצות, אחי ורעי, ברשות הרב המקדים, הרה"ג דוד דוד שליט"א. אנו נמצאים כמעט שלושים יום לאחר שכבה הנר המערבי. הייתי בחלק גדול מההספדים שנאמרו גם פה, וניסיתי להקשיב לניואנסים השונים של כל אחד מהדוברים, כל אחד מההיבט, מההסתכלות, מהכיוון שלו.

לכל אדם שדיבר כאן היתה הסתכלות מעניינת, כולם בסך הכול השלימו את הפזל. אינני יודע אם בכלל ניתן להשלים. מילה אחת היתה חסרה לי: 'מלך'. מורנו ורבינו היה מלך, מלך בהדרו, באצילותו, בעדינותו, ביופיו, בהנהגותיו, באהבתו לכלל. "מלך ביופיו תחזינה" - פשוטו כמשמעו. יש מלך שהוא עריץ, יש מלך שהוא תקיף, יש מלך שהוא מתנשא אבל בר"ה אנו אומרים: "היום הרת עולם... אם כבנים אם כעבדים אם כבנים רחמינו כרחם אב על בנים אם כעבדים עינינו לך תלויות". הרב היה מלך ואנו היינו בניו, ליתר דיוק – נסיכיו. בנו של המלך שאינו לא נתין, לא עבד - הוא נסיך, שעתידו יהיה מלך. זהו כחו המלכותי של הרב שיצר איזה מן הילה מיוחדת שלא ניתנת לשיעור.

מהו מלך? מי שמולך על עצמו. מלך לא יכול להיות מלך אם הוא לא מולך קודם כל על איבריו, מחשבותיו, רצונותיו, תאוותיו והתנהגותיו, מלך בכל. תמיד שאלתי: איך הוא נהיה מלך? הרבה זמן אני מתבונן וחושב על זה. הוא בסך הכול גדל יתום וגדל לבד. החיבה היתירה של גדולי ישראל באותה תקופה שרחשו לו, אם זה היה, הגאון הגדול רבי צדקה חוצין זיע"א, הגאון הגדול רבי יעקב מוצפי זצוק"ל, מו"ר ראש הישיבה רבי עזרא עטייה זצוק"ל, מרן ראש הישיבה דודו רבי יהודה צדקה זצוק"ל, חבריו מו"ר ועטרת ראשינו רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל, ומו"ר רבי יוסף עדס זצוק"ל. וכל אותם חכמים שאת חלקם הכרנו, כולם חיבבוהו וקרבוהו, לא בכדי זוכים למלכות, מלכות אמיתית. בשביל לקבל מלכות צריך להיות קודם כל מלך בעצמו, ורק אחר כך לתת להיות בבואה, להיות ירח, להיות המראה, אח"כ לתת.

הזכירו כאן את פנחס, לאחר שקידש את ה' נאמר (במדבר כה, יג): "ויכפר על בני ישראל". נאמר: "ויכפר" ולא – 'וכיפר', דהיינו ממשיך ומכפר עדי עד. פנחס הוא אליהו אמרו רבותינו (עיין ב"ב קכא ע"ב וברשב"ם שם), לכן "ויכפר", כלומר שאותו אליהו עלה חי וממשיך ומכפר. בכלל פנחס ידוע שהיה מלאך. מוצאים ביהושע כשבני ישראל רוצים להיכנס לארץ ונשלחים כלב ופנחס כמרגלים ומתאכסנים אצל רחב, מופיע בנביא שרחב מחביאה אותם, נאמר (יהושע ב, ד): "ותצפנו" - בלשון יחיד, ודרשו חז"ל (ילקו"ש יהושע רמז ח) שאמנם היו שנים אלא שפנחס היה רואה ולא נראה, מלאך, ומאז ועד היום הוא מסתובב בבתי ישראל ובבריתות.

התבוננתי בשמות ואני לא בקי בגימטריות אבל יצא לי גימטרייה בלתי רגילה: מרדכי בגמט': 274, מספר קטן: 13. צמח בגמט': 138, מ"ק: 12, יחד: 25, ומ"ק: 7. פינחס: 198, מספר קטן: 18, אליהו: 52, מ"ק: 7, ויחד זה: 25, ומ"ק: 7, מדהים!

פנחס הוא אליהו, ורבינו, מרדכי צמח {זצוק"ל}שביעיות. בקנאו את קנאתי בתוכם מגיעים להיות פנחס הוא אליהו. הקנאות שלא עזבה אותו עד סוף ימיו, הכיוון אולי השתנה, הרב, לאחר הקנאות הגדולה שהוזכרה כאן, קלט שבעצם הדרך לקנאות צריכה להיות בצורה שונה אולי, לחבק ולחבר את כולם ולעשותם קנאים.

"כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" (מלאכי ב, ז), אם דומה הרב למלאך - תורה יבקשו ממנו (מו"ק יז ע"א). אהרן הכהן זכה להניח את האורים והתומים על לבו, בזכות: "וראך ושמח בלבו" (שבת קלט ע"א). איך יכול הכהן הגדול כשנכנס לפני ולפנים לקודש הקודשים לכפר על עוונות כלל ישראל, אם בכלל אינו יודע מה עשה כל אחד ואחד מישראל, על מה לבקש ולכפר? אלא אם אדם מרגיש את כולם על לבו - הוא יכול לכפר. מורינו ורבינו הרגיש את כולם.

מו"ר דודי הגאון הגדול הגרב"צ אבא שאול זיע"א בהספדו על המקובל האלקי חכם סלמן מוצפי זצו"ל, הביא את הגמרא במסכת שבת (קה ע"ב): "אמר ר' שמעון בן פזי א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל המוריד דמעות על אדם כשר - הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו, שנאמר: 'נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנודך הלא בספרתך'. א"ר יהודה אמר רב: כל המתעצל בהספדו של חכם - ראוי לקוברו בחייו, שנאמר: 'ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש' - מלמד שרגש עליהן הר להורגן. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: כל המתעצל בהספדו של חכם - אינו מאריך ימים. מידה כנגד מידה, שנאמר: 'בסאסאה בשלחה תריבנה'".

שאל הרב זצוק"ל: מה הקשר בין מאמר הגמרא: "כל המוריד דמעות" לבין המאמר: "כל המתעצל בהספדו של חכם"? ועוד: מה המחלוקת בין שני המאמרים "כל המתעצל בהספדו של חכם", שבאחד אינו מאריך ימים, ובשני ראוי לקוברו, בחייו שזה חמור טפי? ותירץ שיש ג' בחינות שעבורם ראוי להספיד ולבכות על חכם. הא', שברגע שהסתלק הצדיק מתמעט כבוד שמים, שבחיים חיותו כל הציבור למדו איך אדם גדול מתנהג עם קונו, איך עומדים להתפלל, מהי התמדה וכו', ועכשיו כשהסתלק הצדיק אין את מי לראות וע"ז: מי שמוריד דמעות - הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו. הב', הצער הוא על אובדנו של הצדיק עצמו, שהרי עכשיו הצדיק לא יכול לעשות עוד מצוות, וכבר כתבה המשנה במסכת אבות (ד, יז): "יפה שעה אחת של תורה ומעשים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא", ולכן מי שלא חס על הצדיק שהפסיד - ראוי לקוברו בחייו, שכל ישראל חייבים להרגיש בצער הזולת וק"ו בצער הצדיק. והג', ראוי להצטער על חכם שנפטר, משום שהעולם הפסיד את המשענת והצינור שירד לעולם דרכו, שזכותו היתה מגינה על הדור, וכל השפע לעולם ירד בגללו, ועכשיו שהוא איננו - נעצרו כל הזכויות, ומי שאינו מצטער מראה שאינו מעריך את הצדיק שהיה מוריד חיות לעולם, אז ייענש במידה כנגד מידה - ולא יאריך ימים. יפים הם הדברים למי שאמרם, ומתאימים מאוד על מורינו ורבינו זצ"ל, שכולנו חייבים להוריד דמעות כנהר על הסתלקותו.

המשגיח הגדול, מו"ר רבי גדליה איזמן שליט"א, שאל על הפסוק (ישעיה כח, ח): "ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים". איך זה יתכן? וכי אפשר לא לבכות ולהצטער? הסביר הרב ע"פ הפסוק (תהלים פט, ג): "עולם חסד יבנה". הקב"ה עשה חסד עם הבריאה שאף שיש צער גדול, הקב"ה עושה חסד שנתגבר על הקושי וממילא מחה ה' אלוקים דמעה. ואולי ניתן להוסיף שזה מה שאמרו רבותינו (ברכות נח ע"ב): "גזירה על המת שישתכח מן הלב", שזהו חסד עצום, כמובן כרגע אנו קרובים לאסון הנורא ולכן מחוייבים להוריד דמעות ולא להתעצל בהספד.

הגמרא (תענית כד ע"א) מספרת על רבי יוסי דמן יוקרת שהיה מלומד בנסים והיה משתכר מהשכרת חמורים לשאת משאות. כיוון שהיה כל הזמן יושב ולומד, היה שם על החמור קופה שבתוכה היו מניחים את כסף ההשכרה, וכך הקופה הרושמת הראשונה בהיסטוריה פעלה בלי לאבד זמן של הלימוד. פעם אחת אחד מהשוכרים שכח את נעליו על החמור, והחמור לא זז עד שהורידו את הנעליים ממנו. כל הנהגתו היתה על טבעית. בנו של רבי יוסי היה משכיר פועלים, ורבי יוסי היה מביא להם את ארוחת הצהרים. פעם אחת התאחר רבי יוסי, ובנו עמד ליד עץ תאנה ובקש שתטעין, וטענה פירות. כשהגיע רבי יוסי עם האוכל, אמרו לו הפועלים: החמורים כבר אכלו. שאל אותם: מהיכן? ענו לו: שבנו התפלל על התאנה שתטעין, והטעינה. אומרת הגמ' שרבי יוסי הקפיד על בנו - ומת. שואלים חכמי המוסר: וכי לרבי יוסי מותר היה להשתמש בנסים ולבנו אסור, מדוע הקפיד עליו? מסבירים: אצל רבי יוסי הכל היה בטבעיות. כל ההנהגה שלו היתה כזו שזה לא היה נראה יוצא דופן, ואילו אצל בנו זה היה חריג. ז"א שהאדם הגדול, כל הטבע משתנה עבורו, וזה נראה טבעי. כך היה גם מו"ר זצ"ל - הכל היה טבעי, כל הנסים וכל הברכות התקיימו בטבעיות. ואם היה מקרה חריג ולא היה מתקבל, זה היה נראה לא טבעי, משום שהוא מלך על הבריאה, וכל הבריאה התאימה את עצמה אליו ולפי דרישותיו ובקשותיו.

שלמה המלך בספר משלי (י, כ) אומר: "כסף נבחר לשון צדיק, ולב רשעים כמעט". אם "כסף נבחר לשון צדיק", ההקבלה לכאורה צריכה להיות 'לשון רשעים כמעט', ומדוע נאמר "ולב רשעים"? אלא מסביר הרה"ג אביגדור נבנצאל שליט"א שאצל הצדיק פיו ולבו שווים ומה שיש בלבו יש בפיו, אך הרשע אפילו למה שחושב בלבו אינו מאמין. אצל הצדיק הכל נובע מהאמת שלו הפנימית, וע"ז נא': "כסף נבחר", ענין של זוהר וברק. לא בכדי היה הרב מקורב מאוד לחכם צדקה הזקן, שאף היה מוכן שיעירו אותו מהשינה כשמו"ר היה מגיע לבקרו. ידועה גם החיבה היתירה שהחזון איש רחש לו וקירב אותו מאוד, עד שהיה קורא לו: הר"ם במז"ל, כפי שהר"ן מכנה את הרמב"ם, בבחינת תנא הוא ופליג.

"'טוב עין הוא יבורך', אל תקרי יבורך אלא הוא יברך" (תנחומא וזאת הברכה א; זוהר ח"ג ויקרא סג ע"ב). העין הטובה של הרב היתה לשם דבר. בכל ענין הסתכל אם זה טוב לשני. כל תשובה שנשאל, מחוץ לשאלה ההלכתית, היה הרב בחוכמתו בודק אם זה יכול לגרום חלילה עוול בצורה זו או אחרת. הרגישות לזולת היתה לשם דבר, ואף היה לוקח זאת אל לבו הטהור. זכורני כשהיינו לומדים בבית הכנסת 'מעשה נסים' בכל יום שני בשבוע הלכות טהרת המשפחה עם קבוצת אברכים מהעילית שבאברכי ירושלים, אשר כיום כולם ב"ה משמשים בקודש בקהילות בארץ ובעולם. הרב לאחר השיעור לקח אותי למטבח הקטן שהיה בביהכ"נ, סגר את הדלת והוציא מכיסו צ'ק, סכום גדול, ונתן לי אותו, ואמר: פלוני היתה לו גניבה בבית ומצבו קשה מאוד. לך יש קשר טוב איתו, אנא תן לו את הצ'ק אך אל תומר בשום פנים ואופן שזה ממני. להרגיש את הזולת ולהשתתף בצערו, זה הגדולה של הכהן הגדול במקדש כשנכנס לפני ולפנים, וזה גדולתו של מרן זיע"א.

מרן הרב זצ"ל היה משתתף באופן קבוע בשמחותינו. בשמחת האירוסין של אחת מבנותינו הרב לא יכל להשתתף משום שהוזמן לכנס בצפון הארץ. לפני שהרב יצא עם אנשי לשכתו לנסיעה עצר בפתח הלשכה וקרא לאחד מעוזריו וביקשו להביא בקבוק יין. הלה הביא את הבקבוק, והרב כתב ברכת מזל טוב על הבקבוק, ובקשו להישאר ולא להגיע לצפון אלא לאירוסין שלנו, ולהביא את ברכתו לשמחה. פשוט לחשוב על כולם ולתת הרגשה של שייכות, של השתתפות בשמחה, אפילו שזה מרחוק.

בשכונה הזאת (קרית משה) שהיא היום אחת מהשכונות היפות בעיר, היתה בעבר שכונה של מפ"ם. בתשעה באב חלק מהציבור לא נעלו נעלי בד, כל נושא הצניעות היה חלש, וב"ה איכשר דרא. כאשר שמשתי אצל הרב בכל בוקר במשך תקופה ארוכה, חלק מהשאלות שנשאל הרב רשמתי אצלי. הסתכלתי השבוע על מה שכתבתי, שאלו: אם אשה צריכה לגרוב גרביים בבית. השיב הרב: שאם היא אסורה חייבת אפי' היא רק עם בעלה. שאלה מסוג זה לא היה ברור מאליו בשכונה הזו., איזה קדושה, מי נתן להם את ההנהגה, הכיוון והחיבור? פרי עבודתו במשך שנים. הקנאות של הרב נשארה אף בשכונה הזו.

כאשר התמניתי לכהן רב בית כנסת, החלטתי לעצמי כי אבוא לתפילה בנץ במנין שכבוד הרב, לראותו היאך מתנהגים ביום העצמאות עם ציבור. באתי והרב עדיין לא הגיע לתפילה. התחלתי פסוקי דזמרה, שירת הים. נגמרה התפילה ולאחר התפילה אמרו הלל בלי ברכה (כהוראת הרב בסידור 'קול אליהו'). הרב לא הגיע לתפילה. כמדומה לי שהיה שיעור של הרב בערב, ונהגתי תמיד לקחת את הרב הביתה, כך שהיה לי זמן לדבר איתו, שעת איכות, עד עשר ורבע, עד שהרבנית היתה דואגת. תוך כדי הדברים אמרתי לרב: היתה לי שאלה הבוקר אבל פתרתי אותה. שאל הרב: מה היתה השאלה? באתי לראות איך הרב מתנהג ביום העצמאות עם הציבור, לומר הלל או לא לומר הלל. ושאל הרב: מה פתרת? אמרתי לו: "למדתי שרבנים ביום העצמאות לא מגיעים לבית כנסת". הרב צחק. בוודאי רבים זוכרים את המבט הזה של הרב שהיה מלא פקחות עם חן. הרב היה לו חכמה אדירה לא ליכנס למחלוקת ועימותים, ולדעת לחבר את כולם לעבודת ה'.

הזכרנו את השביעיות. נזכרתי בשביעיה אחת, בשעה שהרב יוסף אחיהו שליט"א בנו חביבו של מרן הרב זצוק"ל נשא לאשה והקים בית בישראל. ברצוני להמחיש לכם את התנהלותו של הרב באותה שעה. קבוצת אברכים איכותית, אני הייתי קטן מביניהם, ישבנו ולמדנו עם הרב מידי שבוע. הרב יוסי עמד להקים בית, והלכנו לקנות מתנה לרב. הרב לא לקח מתנות אך לא היתה לו ברירה. ובאנו הביתה ובבית היו לו מנורות פשוטות בסלון, וזה לא מכובד בשביל רב הראשי, והבאנו לו משהו קטן מתנה - נברשת של פעם. הוא קיבל אותנו, ושאל: מה הבאתם? אנו פותחים את הקופסא ומראים לרב את הנברשת. אמר הרב: אתם עברתם על רמב"ם מפורש! שבעה קנים. הרמב"ם כותב מפורש שאסור. אז עמדנו וראינו עד כמה אנו לא קבוצה איכותית. זה הדרך, זה הכיוון של הרב, הכל ע"פ הלכה, לא מעניין שום דבר אחר.

הייתי מוסר שיעור בערוץ אלפיים, שיעור בהלכה. באתי אצל הרב כל ליל פורים, וכידוע לכולם כי בביתו היה תמיד שמחה גדולה ברוב עם, מה שבעבר לפני כחמש עשרה שנה הייתי בין הבודדים. בתחילה הייתי הולך להורי שיחי', ואח"כ לדודי חכם בן ציון זצוק"ל, ואח"כ לבית הרב. הרב היה מחכה לי, יודע שאני צריך להגיע. מדברים דברי פורים, קצת מאמרים, קצת פרפראות, שאלות ותשובות. הוא שאל אותי: איזה שיעור אתה אמור לדבר ברדיו? אמרתי לו: בהלכות פסח, "שלושים יום קודם החג דורשים בהלכות החג". הרב שאל: איזה הלכות אתם מתחילים? השבתי: הגעלת כלים, משום שזה מצריך זמן לפני החג כדי להתארגן. הרב שאל: ומה תאמר להם? פה הרב הכניס אותי לפינה כי ידעתי את דרך הוראותיו המחמירות שהוא קיבל על עצמו, וכך גם הורה לציבור, שלפחות יבינו את חשיבות החומרות. הרב השתדל להחמיר אפי' בדין ניצוק בנוגע לפסח, ולא רואים כמעט פוסקים שמדברים על זה, ואם תדבר עם אנשים הם לא יבינו על מה אתה מדבר. הרב שאל: מה תאמר להם איך מגעילים את השיש? אמרתי לו: אני אומר להם שינקו טוב וייבשו ואח"כ יוכלו לערות על השיש מים חמים רותחים מכלי ראשון. ומיד הוספתי שהמאזינים והשומעים הינם פשוטי עם, נהגי מוניות וכו', לא בני תורה, ולכן אני מיקל עליהם. הרב אמר לי: תאמר להם שיש מחמירים, לומר צריך, כי צריכים לדעת שיש מחמירים משום שלא לפי כולם הדין כך, אלא תמיד צריכים לשאוף למעלה יותר, לא ח"ו שירדו מזה, וזה המציאות שיורדים יותר. ואכן עוד רק היום צלצל אלי ידיד בשאלה: באיזה בית כנסת מישהו קרא באיזה ספר הלכות שבאותו תנור בתא אחד מותר לאפות גם בשר וגם חלב {כמובן בתבניות שונות}, ושאלתו: האם זה נכון, האם מותר לבשל חלב גם אם לא עברו עשרים וארבע שעות מהבישול הקודם. השבתי לו: מי מדבר על זה, אנו פוסקים להלכה שצריכים שתי תנורים. אבל מה קורה, אם אתה מיקל בתנור אחד לאפות גם בשר וגם חלב אחרי עשרים וארבע שעות, אז השאלה בפעם הבא שתבוא: ומה יהיה בפחות מכך? ולאחר מכן עוד ישאלו: האם מותר לבשל בשר וחלב ביחד שהרי יש י"ב עשרונים בתוך התא? זו היתה הראייה החדה של הרב, זו היא ראייה של מורה הוראה ומנהיג.

 

היינו בשמחה שנבלחט"א של אחד מאנשי קהילת קרית משה. הרב ערך את החופה כאשר כולם היו גלויי ראש, חוץ משנינו. במאמר מוסגר: זה היה הרב, הרב הלך לכל מיני מקומות, הוא לא שקל מה יצא לי מזה, הוא לא חיפש את הכבוד שישירו לו: "ימים על ימי מלך", בלי "שורות" קורים לזה היום. דרכו שהיה בא, צריך לעודד, הגענו לזמן החופה. הרב אומר לי: אתה תקרא את הכתובה ואת שבע הברכות, ואני אעשה את ברכת האירוסין. ומה עם העדים? אני ואתה (היחידים עם כסויי ראש). הרב מסתובב אלי, ואמר לי: תהרהר בתשובה. נפגעתי. באמת נפגעתי, האם משהו אצלי לא בסדר. באותו רגע הרב קלט את הרגשתי, הראייה המדהימה שלו, ואז אמר לי: אנחנו חייבים להרהר בתשובה להיות עדים כשרים כדי שיהיה כדת וכדין, שהרי אנו עושים את החתונה. הרב רק מפסיק לדבר, ואחד מבני המשפחה בא עם בקבוק יין פתוח, יין מפוסטר. דעת הרב שפיסטור לא נחשב בישול. האדם שהביא את היין היה ללא כיסוי ראש ואנו לא יודעים אם הוא שומר שבת או לא, האם מחלל שבת בפרהסיה או לו. הרב מסתובב אלי, ושואל: מה נעשה? עניתי: אין בעיה, אני אלך למטבח ואביא בקבוק חדש. הרב חשב במהירות הבזק, ואמר: אל תביא! נסתדר עם זה, אנחנו נקדש על זה. לאור פליאתי אמר הרב: "המלבין פני חבירו ברבים" זה דאורייתא, ולקדש על היין הזה זה דרבנן (ובפרט אם יש לזה דין ניסוך. האם מחלל שבת בפרהסיא או לא. האם יש ליין זה דין בישול או לא). כולם יודעים שהרב היה נזהר מאוד מה נכנס לפיו ומה יוצא מפיו, וכאן הוא נטה לקולא כדי לא לבייש את אותו אדם, והרב קידש על היין. זה כח עצום להתנהג אף נגד דעתך האישית. זה כח של החלטה במקום, זה כח של הנהגה, זה כח לעשות פסיקה. מכאן לכל מנהיגי קהילות - עלינו לדעת בהנהגת קהילה היכן לוותר כדי לא לגרום להרחקת הציבור ולנסות כמה שיותר לקרב, כמובן שהכל צריך להיות מגובה בראיות הלכתיות, וזו אחת מהם.

ברצוני להראות בפניכם מה זה ביטול עצמי שהיה אצל הרב. בשעון הקיץ ביום ששי היה קשה לי מאד עם הילדים. החלטתי לנהוג כמנהג העיראקים להתפלל תפילת שבת מוקדמת מפלג המנחה, למשל: אם הדלקת נרות ב-שבע ואחד עשרה, פלג המנחה היה ב- שש וחצי. מתחילים מנחה בשעה שש, קוראים שיר השירים, ובשעה שש וחצי מתחילים קבלת שבת, ומסיימים את התפילה בשעה שבע. כך הייתי מגיע הביתה בדיוק בזמן הדלקת נרות. הרב מסר שיעור פה בבית הכנסת בנושא פלג המנחה, והרב דן האם האישה נגררת אחרי הבעל או לא. כלומר, כשהבעל אמר: "בואי כלה בואי כלה שבת מלכתא", חייבתי את כל בני הבית בקבלת שבת, וממילא כולם קבלו שבת באותו זמן, ולכן אם עדיין לא הדליקו נרות א"א יהיה להדליק נרות, ואולי נצטרך לבקש משכן שעדיין לא קיבל שבת שידליק, או שאין קשר בין קבלת שבת של הבעל לבין קב"ש של בני הבית. דעת הרב היתה שהאשה נגררת אחר הבעל. יוצא איפה, שאצלי בבית כביכול חיללו שבת, שהרי אני קיבלתי מוקדם והם עדיין לא, והמשיכו לעשות מלאכות שונות עד זמן הדלקת הנרות הרגילה. זה מאד הפריע לי שאשתי מחללת שבת בגללי, והיה מאד קשה לי. הרב ידע שפתחתי מנין מוקדם ולא אמר לי שום מילה. אך כשמסר שיעור פסק מה שפסק, וזה כמובן הגיע אלי, וזו היתה דרך ההנהגה שלו לא להגיד ישיר אלא דרך שיעור. גם אני ישבתי לפתוח ספרים ולהגן על הנהגתי, ואז החליטה הישיבה 'דרכי הוראה' להוציא חוברת מאמרים תורניים של כלל האברכים 'דרכי תורה'. רציתי לכתוב על הנושא, אך לפני כן רציתי לשמוע את סברת הרב, והוא לא ענה לי ברור, רק אמר לי: תעיין ב'מגן אברהם'. חפשתי ולא מצאתי. חזרתי אליו בנושא זה. לבסוף הרב תפס את ידי ואמר לי: תכתוב! אתה רוצה לחלוק עלי, תחלוק עלי, זה בסדר! אני מרשה לך. מישהו הגדיר את הרב במושג של 'מאפשר' - לאפשר לכולם לגדול, לאפשר לכל אחד ואחד לא רק להיות אברך, אלא להיות אחרת, להיות יותר גדול, ולא רק בעיני הסביבה אלא ובעיקר בעיני עצמך, ואתה תופס שאתה משהו טוב יותר, אחר, וזה מחייב ואז ממילא אתה מתנהג אחרת.

ישנו דבר נוסף שכדאי לציין אותו. זכינו שהרב הקריב הקרבה גדולה לכולם, שעות על גבי שעות, שעות לא שעות ביום ובלילה ואף בשעות מאוחרות ביותר. וכך אומר הנביא (יחזקאל מו, ט): שמי שנכנס לבית המקדש דרך שער צפון היה יוצא דרך שער דרום, ומי שנכנס דרך שער דרום יצא דרך שער צפון. והסבירו המפרשים, שהסיבה היא כדי שלא תרגיש בבית, זה בית ה', אינך נמצא בביתך מתי שאתה רוצה, איך שאתה רוצה, אלא יש כללים ברורים מאחר והמקום שבו אתה נמצא קדוש, יש התנהלות שונה מהבית הפרטי שלך. הרב זצוק"ל נתן לנו להרגיש גם בבית אבל גם = בית ה'. אני מלך, אתם אהובי, אתם בני, אתם נסיכי, אבל גם בן יודע שאסור להפריע לאבא, אתם יודעים שלפעמים אסור להפריע לרב. פעם היתה לי שאלה דחופה בשעות מנוחת הצהרים, דפקתי על הדלת שוב ושוב, דפקתי על הדלת ליד החדר שלו וידעתי שהוא נמצא בפנים, אחרי מספר דפיקות הוא ענה ופתח את הדלת, ואמר: כן! אמרתי: יש לי שאלה דחופה. הרב מסתכל על הדלת ומראה לי את זמני קבלת קהל הכתובים על הדלת, ושאל אותי: מה כתוב כאן? באותו רגע התביישתי מאוד. בוודאי שהרב ענה לי על השאלה, אבל הוא רצה להראות לנו שאנו הבנים אבל גם בנים עם כל אהבה לא יכולים ליכנס לאבא מתי שהם רוצים. עם כל האהבה יש הנהגה שצריך לדעת שיש זמנים שלא באים לרב. זה לא מחמת שהרב היה ישן, תמיד היה מעונב, אמרתי בהדר, אלא שהפרענו לו במה שהוא היה מתעסק איתו.

במשך הזמן שאנו מתעסקים עם ציבור, היינו באים אליו בכל דבר, מאות שאלות, אם פותחים בריכה בשבת, אם לצאת להפגנה או לא, ואם כן איך לצאת, וא"כ נגד מי לצאת. לכל דבר היינו באים. ההנהגה שהוא הנחיל לעשרות רבות של רבנים זה לדעת איך להתחבר למישהו הרחוק ביותר, לתת לו הרגשה טובה וחיובית, אז אתה יכול לקרב אותו.

היה לי סיפור עם מישהו, הוא אמר לי: אתה יודע מה שלמה המלך אומר: "אם רעב שונאך האכילהו לחם", תשלח לו לחם, לחמניות מאפיות וכו', זה יגרום לשונא להיות אוהב. זה היה כיוון החשיבה שלו. הרב היה מן העולבין ואינן נעלבים, שומעין חרפתן ואינם משיבים, שעליו הכתוב אומר: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". זה היה ההנהגה הברורה והקבועה אצל הרב. אנו יודעים כמה עולבים היו בדרך. הרב היה עושה תנועת ביטול בידו, מי שזוכר. מנהיג, ולא הגענו לקצה קצהו של המנהיג.

יהי רצון שיעמוד בתפילה עלינו, ועל יוצאי חלציו, ועל כל כלל ישראל. שנזכה לבנין בית המקדש והגאולה קרובה במהרה בימינו אמן.

 

הרב אליהו אבא - שאול שליט"א משמש כרב היישוב קידר וראש מחלקת כשרות "גוש עציון" מתלמידיו המובהקים של מרן הרב זצוק"ל

הנסתר מרובה על הנגלה - הרב שמחה הכהן קוק שליט''א
  
בעל מופת - הרב חיים סויסה שליט''א
  
הנר המערבי - הרב שבתי סבתו שליט''א
  
עבד ה' - הרב שלמה משה עמאר שליט''א
  
הולך בדרך ה' - הרב אייל עמרמי שליט''א
  
ענק ומופת דורינו באהבת ה' - הרב חיים דרוקמן ..
  
קדוש ייאמר לו - הרב יהודה מוצפי שליט''א
  
אורחות צדיקים - הרב יעקב יוסף זצ''ל
  
ארון הברית,צנצנת המן,מטה אהרון - הרב יונה מצגר ..
  
שפירי דירושלים - הרב יצחק דויד גרוסמן שליט''א
  
מרן הרב,שריד אחרון - רבי ברוך אבוחצירא שליט''א
  
חסידא קדישא - הרב בניהו שמואלי שליט''א
  
כתוב תגובה
ספר גדולת מרדכי - דברי זיכרון והספד על מרן הרב זצוק''ל
סיפור נפלא על לימוד התורה
  
כיצד זוכות הנשים לאור התורה?
  
ומה עם ''אלמנה ויתום לא תענון''?
  
מרן הרב מספר על הבבא סאלי
  
מעלת תומכי התורה
  
מעלת לומדי תורה, וזהירות מפגיעה בהם
  
מה טובו אהליך יעקב | פרשת בלק
  
מעלת נושאי התורה | פרשת נשא
  
הברכה בשמירת השבת | פרשת ויקהל
  
התמידות בעבודת ה' | פרשת תצווה
  
כוחו של כל יהודי - לצאת מהעבדות - פרשת יתרו
  
כבוד השבת ועם ישראל | פרשת בשלח
  
אביהם של ישראל
חפש בדמותו וחייו
עוד באביהם של ישראל
עוד במדור
שפחה כי תמלוך | סיפור פרשת ..
חיי שרה
מדוע כעס המלך על אשתו המלכה ? • מה הייתה תקוותה של השפחה בעקבות הכעס על המלכה • הצביעות של מדינות ..
להמשך
תנא דבי אליהו לערב שמחת ..
תנא דבי אליהו
להמשך