To view this notification widget you need to have JavaScript enabled. This notification widget was easily created with NotifySnack.
 
מרן הראשון לציון
הרב מרדכי אליהו זצוק"ל
אביהם של ישראל
קול צופייך - פרשת ויצא | הרב שמואל אליהו שיעור השבועי | פרשת שבוע - ויצא | שיעורי חנוכה מלאים
אביהם של ישראל
מרן הרב - מלאך ה' צבאות ! - הרב בנימין אהרוניאן שליט''א
דמותו הכבירה של הרב הייתה כשל מלאך • פיקחותו ושנינותו הייתה לשם דבר • מידותיו התרומיות סללו לנו דרך
כ''ג חשוון ה'תשע''ד

יראתי לעמוד בפני קהל הקדוש הזה לומר מילי דהספד, וכ''ש יראתי לומר דברי הספד על הגאון, הצדיק, מרן רבי מרדכי אליהו זצ''ל, הכ''מ.

אמרו בגמ' בשבת (קיב ע"ב): "אם ראשונים כמלאכים - אנו כבנ''א, ואם ראשונים כבנ''א - אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא או כחמורו של רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים". ומדוקדק מהגמ' דדבר זה אמרו ביחס תלמיד לרבו. וא''כ איך נוכל להעיז פנינו להעיר ולתאר גדולתו וצדקותו וחסידותו? ואינני יודע אם הנני ראוי להספיד את מרן זצ''ל כי כדי להספיד חייב שיהיה למספיד טעם בדברים הנאמרים.

אולם מאידך אומרת הגמ' במסכת שבת (קה ע"ב): "אמר רב יהודה אמר רב: כל המתעצל בהספדו של חכם - ראוי לקברו בחייו", ועוד שם שאינו מאריך ימים. וביאר רש"י שהיא מידה כנגד מדה. הוא לא נתאבל על שנתקצרו ימי החכם, אף על חייו לא יחוסו מן השמים ח''ו. ואכן אמרתי בס''ד: "החלש יאמר גיבור אני", וכשיש אתערותא דלתתא יש סייעתא דשמיא מלמעלה. ובכל אופן כל מה שנגיד זה בגדר טיפה מן הים מאוצר הגדול שאבדנו.

בתחילה ברצוני לומר דהנה מצינו בנביא במלכים (ב ב, א-ה): "ויהי בהעלות ה' את אליהו בסערה השמים ... ויצאו בני הנביאים אשר בית אל", וכן ביריחו: "ויאמרו לאלישע הידעת כי היום ה' לוקח את אדניך מעל ראשך". אומר רש''י: "את אדוניך, ולא אדונינו. מלמד שהיו שקולים כאליהו". ובסוף כשהסתלק אליהו נאמר (שם, טו- טז): "ויבואו לקראתו .... ויאמרו אליו ... לכו נא ויבקשו את אדוניך פן נשאו רוח ה'". אומר רש''י: "אפשר אמש אמרו לו: 'הידעת כי היום ה' לוקח את אדוניך', ועכשיו נעלם מהם היכן הוא? מלמד - מיום שנגנז אליהו, הלכה ונסתלקה רוח הקודש מן הנביאים, ושוב לא היתה רוח הקודש מרובה בישראל". הם קיבלו וינקו חכמה ובינה וכל מידה טובה, ולכן הם לא מבינים איך נעלם. כמו כן אנחנו, בהסתלק מורינו זצ''ל, חכמה ובינה ודעת ועבודת השם, הכל נסתלק מאתנו ואיננו. ודוגמת הרב זצ''ל לא יהיה עוד, הן במה שנוגע לתורתו, והן בשאר עניינים. כמה ספיקות בהלכה שהבאנו לפניו, והרב חתך בסכינא חריפא, בלי שום פחד, הכל בהיר ונהיר עד הלכה למעשה בשטח. באופן מבהיל הרעיון, היינו עומדים משתאים על בקיאותו עצומה בכל חלקי שו''ע ובענייני הנהגת הכלל.

איתא בחז''ל (שבת קלח ע"ב): "עתידה תורה להשתכח מישראל". שואלת הגמ': "והא כתיב (דברים לא, כא) 'כי לא תשכח מפי זרעו'"! אלא הלכה ברורה ללא ספיקות תשתכח מישראל. הלכה ברורה כבר לא תהיה, כי תורה אמיתית היא תורה ברורה ללא ספיקות - ''דליכא ספיקא קמי שמיא''. ובודאי שבעניין ברירות בהלכה יש מדריגות רבות לאין שיעור. ובעת שהסתלק, מדה מסויימת של הלכה ברורה ה''ז במדרגת - נשתכחה תורה מישראל.

ומעתה, הסתלקותו של הרב זצ''ל שהיה מקור של הבהירות וברירות, ה''ז מצב של נשתכחה תורה מישראל. ומדרגת הבהירות לא היתה רק בתורה אלא בכל אשר נשאל היתה תשובתו ברורה ללא ספיקות, כגון: בעניני חילול שבת, ופיקוח נפש וכדומה, שהספיקות בהם מורכבים, ומ''מ לא נסתפק בהם והשיב לכל באופן ברור ומוחלט. וענין זה גרידא, שאבדנו את מי שהשיב לנו תשובות ברורות בעניני פקו''נ וכדומה, חייבת לעורר אותנו לבכי והספד, וכדאיתא בנביא גבי שאול המלך (שמואל ב א, כד): ''בנות ישראל אל שאול בכינה''. וכאן על כל הציבור כולו לבכות בהסתלקותו של הרב זצ''ל.

בכלל, לא הכרנו את רבנו זצ''ל. אמנם הלכנו איתו, ברך אותנו, אבל רק בראיית בשר, אבל להכיר אותו ולדעת מיהו - לא ידענו.

רבנו הגדול היה נסתר מאיתנו. אפילו הבנים של הרב אמרו: לא הכרנו את אבא זצ''ל. הוא היה 'חכם השלם' כלשון הקדמונים. גאון בהרבצת התורה, גאון בפסק הלכה, גאון בקבלה, גאון במעלות המידות ובענווה, גאון בפקחות, גאון בקדושה, גאון באהבת ישראל, שלם ביראת שמים טהורה, עמלות התורה שלא ימצא, עבד ה' ברמ''ח אברים ושס''ה גידים, מסכת אמת, עין טובה, פנים צוהלות עם מסכת ייסורים.

אומרים חז''ל במדרש (איכה רבה א, ג): "קשה סילוקן של צדיקים יותר מצ''ח קללות, כפליים מחורבן בית מקדשינו. בצ''ח קללות הוא אומר: 'והפלא ה' את מכותיך', בחורבן הוא אומר: 'ותרד פלאים', ובסילוקן של צדיקים הוא אומר: 'הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר'". וכל זה היום, שהסתלק מאתנו. "מי יתן לנו חליפתו, מי יתן לנו תמורתו".

זכינו לשבת לפני הרב בשעות קבלת קהל, שלוש פעמים בשבוע, שעתים ויותר. ראינו איזה סבלנות, איזה אהבת ישראל, איזה מאור פנים. אנשים נכנסו לרב עם בכיות ויצאו כשהם שמחים. פעם כשנכנסו לרב אנשים, שאלתי את הרב כדי להבין: האם לא עדיף ללמוד במקום להתעסק עם אנשים? פתח הרב את הרמב''ן על פסוק בפרשת יתרו: "כי יבוא אלי העם לדרוש אלוקים", וז''ל: "להתפלל על חוליהם ולהודיעם מה שיאבד להם, כי זה נקרא דרישת אלוקים ועוד שאני שופט אותם ... ועוד אני מלמד אותם תורה, והודעתי להם את חוקי האלוקים ואת תורותיו". עכ''ל. ועוד הוסיף רבנו: ואם לא יבואו אלי - למי ילכו? ואני יודע בעצמי ששיניתי הרבה מהלכים בחיים חיותי מאז הכרתי את מרן זצ''ל.

בחכמה גדולה ידע לרדת לעומק נשמתו של האדם, ובמה אפשר לשמחו ולומר דבר שמעניין אותו, וישמחו. לדוגמא - לומר לפני קרובי משפחה: במה זכיתם לפרח כזה? לומר לסבא זקן בברית של נכדו: אתה תזכה לבר מצוה שלו, ללכת לאמא זקנה של אחד האברכים שיושבת באוטו ולא יכולה לגשת לרב שיברך אותה.

זכורני ביהודי שהגיע מפרס והבאתי אותו לפני הרב לשאול שאלה. אך הואיל ולא היה זמן להכניסו, אמרתי לרב: אני אשאל את השאלה ואמסור לו את התשובה. הרב לא להסכים, וביקש שאביא אותו אחרי צהרים לבית שלו. איזו עדינות נפש.

בפקחות גדולה נהג בבעל שלא רצה לתת גט לאשתו, והיה במאסר, ובכל אופן לא הסכים. וביקש הרב שיכניסו לתא שלו כמה משוגעים, ולמחרת בא ונתן גט. ועוד מעשה ששמענו ממרן ז''ל בעת שהטריח את עצמו לבוא לניחום אבלים כשישבתי שבעה על מור אבי ע''ה. הרב סיפר על אשה מסכנה שבעלה השתמד בפרס ולא נתן לה גט, ובאה עם הילדה שלה לארץ. ואמרו לה: לכי להרשל''צ. באה וסיפרה לו על בעייתה. אמר הרב: נתתי בלבי איך להציל אותה מידי הרשע הזה. ידעתי שהמכתבים יעברו צנזורה. לקחתי דף עם חותמת של הרב הראשי, וכאילו כתבתי מכתב להרב שבפרס וביקשתי ממנו שיבוא לחומייני, ויבקש את עזרתו, הרי הוא איש דת, איש אמת רוצה שכולם יקיימו את דתם, ואילו אם האשה תינשא ותעשה עבירה כאן, העונש יהיה על הקהילה כאן ועל הקהילה שם. שלחתי את המכתב לפרס בדואר דרך צרפת, והגיע המכתב בידיו של חומייני. ואכן: "רצון יראיו יעשה", כתב גט כדת וכדין, והרב ע''ה התיר אותה. ודבר זה נובע רק מכח גדלותו בתורה. וע''ז קא בכינא: "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו". אף שיקומו גדולים וצדיקים אחרים, מ''מ כדוגמת הרב זצ''ל - לא יקום.

הרב היה מתייחס בכבוד דווקא לאנשים רחוקים במסיבות, בשמחות, בהכנסת ס''ת.

בספר 'ראשית חכמה' כתוב שצריכים לחזור בתשובה על שצדיקי הדור סובלים בשביל העוונות. ואמרתי לרב ע''ה: כבוד הרב ימחל לנו, שהרי בשבילנו אתה סובל. והרב אמר: אני מוחל. הרב זצ''ל היה חולה במחלה נוראה במשך כמה שנים, ומחלה זו היתה בכל חומרתה, ומלווה ביסוריים קשים ונוראים, ה' יצילנו. למרות כל זאת לא השפיעה עליו, ובכל הזדמנות הרב המשיך להתפלל בנץ החמה, להתפלל בציבור, ללמוד תורה, ולחזק את הציבור, ולברך ולענות תשובות. והכל קיבל רבנו על עצמו בשמחה וסבל בשקט. והרי זה גדלות נוראה בגדרי קבלת יסורין באהבה.

זכורני לגבי חתן שלא רצה לישבע בזמן החופה. וידועה דעת הרב שהספרדים צריכים לישבע. ומעשה היה לפני רב גדול אחד שכעס על החתן ועזב את המעמד, ושאלתי את הרב: איך צריכים להתנהג במצב כזה? הרב אמר: אם הוא לא רוצה לישבע - שלא ישבע, הרי אנחנו בשמחת חתן וכלה. היתה לו סבלנות רבה בשעת עריכת החופה. שאלתי פעם את הרב: איך זכה לסבלנות כזאת? ואמר הרב: זה בזכות אבות – "לא מחזיק טיבותא לנפשיה". בתפילת שחרית, בזמן שהכהנים צריכים לעלות לדוכן, ניגש אליהם וזירז אותם שיעלו לדוכן ולא יעמדו למטה.

שמעתי מהרב אברהם אלמליח שליט''א על גביר עשיר שרצה לחתן את הבת שלו, ואמר להרב אלמליח: אם יביא את הרב מרדכי זצ''ל לקדש - הוא יתרום סכום גדול לצורך הישיבה. הרב אלמליח הזמין את הרב זצ''ל. אבל הרב שאל: יש שם הפרדה בין נשים לגברים? כיון שהתשובה היתה שלילית, הרב לא הלך.

באו איש ואשה לרב זצ''ל כשהם רבים על שם של ילדה שנולדה להם. והרב ע''ה שאל בשמותם ושם ההורים שלהם. ואמר להם: כפי החשבונות - שם כזה לא מתאים! שאלתי את הרב: מה החשבונות? אמר הרב: אין שום חשבונות, השם דומה לשם אמא שלו והיא לא אוהבת אותה.

לפני ראש השנה היינו מבקשים ממנו למחול, והיה אומר לנו: מי אמר שאני הקפדתי? בפעם אחרת אמר הרב: אתם תמחלו לי שאני מאחר לשיעור על חשבון זמן אכילה שלכם? איזו ענווה, איזה אכפתיות. אוי לנו שיתומים היינו ואין אב.

שמעתי מראש הכולל הרב יוסף אליהו שליט''א, שפעם ישבו בסוכה ושמע הרב זצ''ל את הכלבים נובחים. אמר הרב: לתת להם אוכל. שאלו את הרב: במה שונה סוכות משבת? אמר הרב ע''ה: בשבת אנחנו בבית, לא איכפת לנו שכלבים נובחים. אבל בסוכות יצאנו בחוץ והכלבים מריחים ריח המאכלים, ויש כאן צער בעלי חיים. איזה עדינות נפש.

אברכים קנו מתנה, נברשת, לשמחת נישואי בנו. אמר הרב: הרי יש לה שבעה קנים והשו''ע אוסר. כל תנועה של רבנו היתה מתאימה לאיזה סעיף בשו''ע.

''אנשי אמונה אבדו באים בכח מעשיהם גיבורים לעמוד בפרץ'' וכו' מילה במילה נכונה ומתאימה להרב זצ''ל.

מובא במשנה (אבות ו, א) מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, אם נחפש דוגמא על מי שמקיים את זה בפועל - זה מרן זצ''ל, ושם נאמר: "ר''מ אומר: כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה". ברייתא הנ''ל מעידה על מורינו ורבנו, ומכרזת עליו ומוכיחה עליו שלמד תורה לשמה, ומתוך כך זכה לדברים הרבה.

בחובות הלבבות (שער הפרישות פרק ד') מתואר מהו חסיד אמיתי: "הַפָּרוּשׁ- שמחתו על פניו ואבלו בלבו". אומר המפרש: שמחתו על פניו - כדי שיקבל כל אדם בסבר פנים יפות, וכדי שתהיה לו הרחבת הדעת להבין את לימודו ולהשיב כהלכה לכל שואל. ואבלו בלבו - על העבירות שעשה ועל חורבן בית המקדש וגלות השכינה, ועל שהוא מוכרח לעסוק בעניני העולם הזה המבטלים אותו מעבודת ה'. כל מי שהיה מעט קרוב לרבנו זצ''ל יכול להעיד איך תרגם את הדברים הלכה למעשה. ועוד שלבו היה רחב מאד, נפשו שפלה מאד. אינו נוטר, אינו חומד, מואס בגדולה, מיושב, רב בושת, אם ישחק - לא ירבה, שאלתו ללמוד, חכמתו רבה, ענוותו רב, ידידותו זכה, בריתו נאמנה, רוצה בדין הבורא, פקח וירא שמים, חברתו שמחה, רך מחמאה, מתוק מדבש, מצוה על האמת, נפשו יקרה, צרותיו רבות.

תגידו לי: יש כאן מדה אחת שלא התקיימה ברבנו, זכותו תגן עלינו!?

על מה שאמר חובות הלבבות: 'אינו נוקם ונוטר', שמעתי מידידי היקר, רבי חיים סויסה שליט''א. סיפרו על עיתונאי שכתב שקרים על הרב ע''ה, ובנו של הרב תבע אותו בבית דין ולא בא, ואחר כך לבית משפט וחייבו אותו לשלם סכום כסף. ובסוף כשלא שילם עשו לו הוצאה לפועל. ובמוצאי שבת בא ושילם. ואחרי פטירתו של הרב, בא עיתונאי וסיפר שביום שישי שרצו לעשות לו הוצאה לפועל רץ לרבנו זצ''ל, והתחרט על מעשיו. ואחרי שהרב הוכיחו וקבל, הרב ע''ה הוציא לו צי'ק וכתב לו על כל הסכום ועם הכסף הזה שילם הוצאות המשפט וכו'. כמה גדולים מעשה רבנו. ותרן בממונו, לא נוקם, לא נוטר, מעביר על מידותיו וחוסך לשון הרע ורכילות. חוסך שנאה וקנאה, מרבה באהבת חברים, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ועוד. ועל דא קא בכינא.

צעק אלישע ואמר: "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו". וביאר רש''י שאלישע צועק על אליהו שהיה יותר טוב לישראל מכל רכב ופרשים. כשרבנו זצ''ל היה איתנו, לא היה צריך לא רכב ולא פרשים. היה לו כח התפילה. קצינים בכירים בצבא, לפני כל מבצע צבאי היו מתקשרים לרב לבקש ממנו את תפילותיו להצלחת המבצע. והרב היה אוסף אנשים לאמירת תפילה ותהילים. בזה נבין, במדרש משלי (יג, ט) מובא כי אספסיינוס הרשה לרבן יוחנן בן זכאי להציל את רבי צדוק מירושלים בטרם עלו גייסותיו לכובשה. וכשהביאוהו, קם רבן יוחנן בן זכאי מפניו. תמה הקיסר על כך, ורבן יוחנן אמר לו: ''חייך, אילו היה בירושלים עוד אחד כמוהו, גם אילו היו חיילך כפולים במספרם - לא היית יכול לכובשה''. שאלו: ומה כוחו? ענה שאוכל גרוגרת אחת, ולומד מכוחה מאה פרקי משנה, כח התורה. רבנו זצ''ל היה דוגמת ר' צדוק בדורינו.

"הצדיק אבד ואין איש שם על לב" (ישעיה נז, א), כך אומר ישעיה הנביא: לא די לפטור את עצמנו באנחה. עם ישראל הקריב קרבן ציבור, וקרבן לא שייך ללא וידוי ותשובה, זה פשוטו. ומדרשו - כשצדיק חי, הוא שם על ליבנו ועומד ומוכיח אותנו, והוא מהווה צינור אשר דרכו אנו מקבלים. ועכשיו הצדיק אבד, ואין מי שישים על ליבנו. על דא קא בכינא.

"כי מפני הרעה נאסף הצדיק". הרבה פירושים נאמרו בזה, וכולם אמת. יש מפרשים כי כיון שיש תביעה ממידת הדין, אומר הקב"ה: אטול מובחר שבהם, וזה יהיה מזבח כפרה. ויש מפרשים שמפני הרעה שהיה צריך לבוא, נלקח הצדיק כדי שלא יראה בצרה. התפקיד שלנו לחזור בתשובה, הן על עניינים של בין אדם למקום והן על עניינים של בין אדם לחבירו, ולהוסיף בעמלות בתורה.

נתונים אנו במצב שהקב''ה מעניש אותנו בעונשים חמורים כל כך, ואין אנו מבחינים בעונשי שמים. מידת הדין מתוחה כנגדינו - ואין רואה, והסיבה לכך כמו שאומר הנביא (ישעיה כט, י): ''כי נסך ה' עליכם רוח תרדמה''. 'תרדמה' פירושה, שכאשר אדם נמצא בתרדמת עמוקה יכולים לחתוך ממנו איברים והוא לא ירגיש כלל, ומשום כך אין אנו מרגישים וחשים את עונשי שמים כי שרויים אנו במצב של תרדמה, ואין אנו מרגישים כלל שהקב''ה מענישנו.

כדי להרגיש באבידת רבנו זצ''ל, חייבים אנו לשים ליבנו ומחשבותינו לכך, כמו שאומר הפסוק: ''ואנשי חסד נאספו באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק''. וזה, רחמ''ל, מצבנו בו אנו שרויים, ואיננו יודעים שהרעה גרמה למיתת הצדיק.

זכינו להיות אצל הרב זצ''ל אבל כמעט בכל פעם, ובמיוחד בפעם הראשונה זכורני שכאשר הרב זצ''ל נכנס לתת שיעור, עוד לפני שפתח בדיבור, נפל עלי פחד ואימה ויראה. ולכאורה, מנלן הפחד הגדול הזה, שדוגמתו כמעט לא תמצא במקום אחר? אין זה אלא שהיראה היא מכבוד ה' יתברך ומכח התורה שבו. הרי לנו ראייה חושית לאמונה בגדלות השי''ת. וכשנתבונן בכך נזכה להוריד את רוח התרדמה. חז''ל אומרים (שבת קה ע"ב): ''כל המוריד דמעות על אדם כשר - מוחלין לו על כל עונותיו''. והטעם הוא משום שבעת שמוריד דמעות הרי זה ראיה שהתעורר ושם על ליבו, והגיע לתשובה שלימה. לכן נמחלין לו כל עוונותיו, וזו תהיה זכות גדולה לנפטר.

"ומי הוא זה על הדור יגונן". הרמח''ל בספרו 'דרך ה'' (חלק ב פרק ג ס''ק ח) כותב: "וכדי שיהיה מקום לתיקון הגדול הזה, קשרה מתחילה את האישים זה עם זה, וזה ענין 'כל ישראל ערבים זה לזה' וכו', נִסְדַר שיגיעו צרות ויסורים לאיש צדיק, ויהיה זה לכפרת דורו". וכתב שע''י שמקבל אותם באהבה מטיב לדורו, "והוא עצמו מתעלה עילוי גדול, שנעשה מן הראשים בקיבוץ בני העוה''ב". ויש סוג יותר גבוה והוא: "שילקה הצדיק על בני דורו שהיו ראויים לעונש גדול מאד וקרובים לכליה או לאבדון, ח''ו, והוא ביסוריו מכפר עליהם ומצילם בעולם הזה ומועיל להם גם לעולם הבא". ואוי לנו שרבנו היה צריך לסבול בשבילנו כדי לגונן על הדור.

ידוע על בתו של החפץ חיים, כאשר חתנה, הרב צבי, נפטר והיא מאנה להתנחם. אמר לה החפץ חיים שבעלה בודאי היה צדיק, אבל האם היא רוצה שתאבד שליש מהעולם? מה חשבונותיו של בורא עולם - אנחנו לא יודעים, אבל רבנו שהיה חביב על כל הציבור נלקח מאתנו בשביל שאנחנו נגיע לתיקון נפשנו, ונשים זה על ליבנו כך שהקרבן לא יהיה לבטלה.

שיטתו בהלכה: ידוע דברי הרמב''ם סוף שמיטה ויובל בענין חשבון השמיטה ויובלות. אחר שהביא הרמב''ם שם את שיטתו, החולקת על שיטת הגאונים, סיים שהקבלה והמעשה הם עמודים גדולים בהוראה. זו היתה שיטת רבנו זצ''ל לשמור על מנהגים מוסמכים, ובמיוחד אם רבנו, גאון עוזנו ותפארתנו, בעל ה'בן איש חי', פסק את זה.

מרגלא בפומיה: לא הדין משתנה אלא המציאות. לכן כלי זכוכית לא מועיל בו הגעלה, משום שמוסיפים בו ברזל וכו'. ודעתו היתה שאין לחפש היתרים כאשר בנקל אפשר לצאת ידי חובת הפוסקים.

כשזוג שחזרו בתשובה, ובאו לרב, כשהיא טוענת שכשהיו חילונים עשתה מעשה סוטה, ובעלה מאמין לה - הרב התיר אותה על פי מהרי''ק. העומק בעיון בהלכה היה באופן מבהיל על הרעיון, בלי לפתוח ספרים, כאילו הכל מונח על כף היד שלו.

הרבצת תורה לתלמידים - זכה רבנו להעמיד תלמידים הרבה. ישנם הרבה מלמדים ואולם לא כל אחד זוכה ששומעי לקחו יראו בו כרבם המובהק. ואכן נתקיים בו מאמר חז"ל (מו"ק יז ע"א): "אם דומה הרב למלאך ה' - "יבקשו תורה מפיו". הרב ראה כל תלמיד - כתלמיד יחיד, וע''פ היחס הזה העניק לתלמידיו, אשר הם רבנים בכל רחבי העולם ומזכים הרבים לאלפים ורבבות. זכורני, פעם נכנס הרב לישיבה באמצע הסעודה, והתלמידים קמו והתחילו לשיר, והפסיק אותם ע''י שאלה: האם זה לא הפסק?

מלבשתו ענווה - ''שלחו מתם: איזהו בן העולם הבא? ענוותן ושפל ברך, שייף עייל שייף נפיק, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה''. מי לנו יותר גדול ממשה ומי לנו עניו כמשה. והקב''ה נתן את התורה על הר סיני הכי נמוך ושפל. נמצאנו למדים כי מדת הענווה היא היסוד לקבלת התורה, שנאמר: "ממדבר - מתנה". ומאידך כתוב שע''י שלומד תורה מלבשתו ענווה! אלא ע''י שאדם מכין את עצמו ומתקן את המידות נעשית הענווה מלובשת בו כלבוש טבעי.

וכך היה רבנו כל ימיו - ברח מן הכבוד, וברגע של אמת - הכבוד רדף אחריו. ואכן ראינו בהלוויה הגדולה שבכו כל בית ישראל מכל החוגים. כל מי שיכל להיות בהלוויה השתתף בהלוויה.

הגמ' אומרת (ברכות ה ע"ב): שכאשר בא רבי יוחנן לבקר את רבי אלעזר, התחיל רבי אלעזר לבכות, והסביר את בכיו: "על האי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא". וביאר המהרש"א שהכוונה על שופרא דרבי יוחנן,שגילם את יופי והדר של ירושלים בתפארתה,ונשאר בבואה דבבואה מיופי זה ביופיו של ר' יוחנן. נמצא שבכייה הזאת בוכים על חורבנה של ירושלים.רבנו היה מקונן ומתאבל על חורבן ירושלים, ועל גלות השכינה ועל צערו של משיח. קיים בעצמו: ''כי לישועתך קיווינו כל היום'',ונשא על צווארו צערן של כלל ישראל.

מבקשים אנו מנשמתו הקדושה והטהורה, שכשם שבחיים חיותו הרבה להתפלל על דברים הללו, כך יעמוד בתפילה לפני צור שוכן מעונה,ויתפלל לפניו יתברך 'לאוקמא שכינה מעפרא' ויחיש את הגאולה, שיתן כוחות למורינו, ראש הכולל, הרב יוסף אליהו, והמשפחה היקרה, להמשיך הלאה להתעודד - ''ואנחנו קמנו ונתעודד''.

והרבנית, שתחיה, שהקב''ה ינחם אותה להמשיך הלאה בבריאות איתנה, ובא לציון גואל במ''ב אמן.

הנסתר מרובה על הנגלה - הרב שמחה הכהן קוק שליט''א
  
בעל מופת - הרב חיים סויסה שליט''א
  
הנר המערבי - הרב שבתי סבתו שליט''א
  
עבד ה' - הרב שלמה משה עמאר שליט''א
  
הולך בדרך ה' - הרב אייל עמרמי שליט''א
  
ענק ומופת דורינו באהבת ה' - הרב חיים דרוקמן ..
  
קדוש ייאמר לו - הרב יהודה מוצפי שליט''א
  
אורחות צדיקים - הרב יעקב יוסף זצ''ל
  
ארון הברית,צנצנת המן,מטה אהרון - הרב יונה מצגר ..
  
שפירי דירושלים - הרב יצחק דויד גרוסמן שליט''א
  
מרן הרב,שריד אחרון - רבי ברוך אבוחצירא שליט''א
  
חסידא קדישא - הרב בניהו שמואלי שליט''א
  
כתוב תגובה
סיפור נפלא על לימוד התורה
  
כיצד זוכות הנשים לאור התורה?
  
ומה עם ''אלמנה ויתום לא תענון''?
  
מעלת תומכי התורה
  
מעלת לומדי תורה, וזהירות מפגיעה בהם
  
מה טובו אהליך יעקב | פרשת בלק
  
מעלת נושאי התורה | פרשת נשא
  
התמידות בעבודת ה' | פרשת תצווה
  
כוחו של כל יהודי - לצאת מהעבדות - פרשת יתרו
  
כבוד השבת ועם ישראל | פרשת בשלח
  
רעיון לפרשת ראה - משהו חדש מתחיל
  
ביכורים והאדם - פרשת כי תבוא | פרשת כי תבוא
  
אביהם של ישראל
חפש בדמותו וחייו
עוד באביהם של ישראל
עוד במדור
תנא דבי אליהו לערב שמחת ..
תנא דבי אליהו
להמשך
קול צופייך - חול המועד ..
וזאת הברכה
להמשך
חזרות ושינון בלימוד תורה - ..
לימוד תורה
תיאור נפלא ומבואר בשבח החזרה והשינון בלימוד התורה
להמשך