To view this notification widget you need to have JavaScript enabled. This notification widget was easily created with NotifySnack.
 
מרן הראשון לציון
הרב מרדכי אליהו זצוק"ל
אביהם של ישראל
פורים - שיעור מלאים | הרב שמואל אליהו שיעור השבועי | פורים
שיעורי קול צופייך

 
חיפוש במדור זה
       
קול צופייך - פרשת חיי שרה תשע''ו - דוגמה אישית בחינוך
כ' חשון תשע''ו

בס"ד
פרשת חיי שרה
וְהוֹדַעְתָּםלְבָנֶיךָ
דוגמה אישית בחינוך

וַיְבִאֶהָיִצְחָקהָאֹהֱלָהשָׂרָהאִמּוֹ
חתונה לבנה
כשאברהם שולח את אליעזר למצוא אישה ליצחק, הוא אומר לו שייקח אישה מארצו וממולדתו: "כִּיאֶלאַרְצִיוְאֶלמוֹלַדְתִּיתֵּלֵךְוְלָקַחְתָּאִשָּׁהלִבְנִילְיִצְחָק" (כד ד). בדיעבד אליעזר מבין שאברהם כיוון אותו לא רק לארצו ולמולדתו, אלא גם למשפחתו ולבית אביו, ולכן הוא אומר בסוף לבתואל וללבן:"וַיֹּאמֶראֵלָיה' אֲשֶׁרהִתְהַלַּכְתִּילְפָנָיויִשְׁלַחמַלְאָכוֹאִתָּךְוְהִצְלִיחַדַּרְכֶּךָוְלָקַחְתָּאִשָּׁהלִבְנִימִמִּשְׁפַּחְתִּיוּמִבֵּיתאָבִי" (כד מ).
ובאמת יש לשאול: למה אברהם שולח לקחת לבנו, שהוא "עולה תמימה", את אחותו של לבן הארמי? והלא אמרו חכמינו בגמרא (בבאבתראקיע"א): "אמררבא: הנושאאשהצריךשיבדוקבאחיה". ובהגדה של פסח למדנו שלבן הארמי היה גרוע מפרעה. אברהם מקפיד לא לקחת אישה ממשפחות גרועות. "אֲשֶׁרלֹאתִקַּחאִשָּׁהלִבְנִימִבְּנוֹתהַכְּנַעֲנִיאֲשֶׁראָנֹכִייוֹשֵׁבבְּקִרְבּוֹ". אם כן, למה לקחת דווקא את רבקה בת בתואל?
עושה את הרצון של בעלה
התשובה נמצאת בעיתוי. סמיכות הפסוקים מלמדת שאברהם מחפש אישה ליצחק מיד אחרי פטירת שרה. שיהיה המשך ומילוי מקום לשרה, שהייתה הצד התקיף ששמר על בית אברהם. "גרש את האמה ואת בנה כי לא ירש בן האמה עם בני עם יצחק". ה' מחזק את דבריה ואומר לאברהם "שמע בקולה", וכך עם ישראל מתפתח. 
עם פטירת שרה נופלות החומות. גורמים זרים כמו הגר וישמעאל עלולים להיכנס ולהשחית את בית אברהם. לכן אברהם שולח את אליעזר לבית האנשים התקיפים ביותר (בעולם), המתוחכמים ביותר. אברהם לוקח מבית לבן את התקיפות ומשפר אותה כך שתהיהלטובה ולא לרעה. אברהם יודע כי אי-אפשר לבנות אומה רק על חסד וטוב. צריך שמירה שהטוב לא ינוצל לרעה על-ידי בני עוולה. 
ענן קשור על האוהל
רבקה מצליחה לשמור על הכוח של שרה: "וַיְבִאֶהָיִצְחָקהָאֹהֱלָהשָׂרָהאִמּוֹוַיִּקַּחאֶתרִבְקָהוַתְּהִילוֹלְאִשָּׁהוַיֶּאֱהָבֶהָוַיִּנָּחֵםיִצְחָקאַחֲרֵיאִמּוֹ" (בראשיתכד). רש"י מביא את הפירוש הידוע ממדרש רבה: "וַיְבִאֶהָהָאֹהֱלָה והריהיאשָׂרָהאִמּוֹ.כלומר:ונעשיתדוגמתשרהאמו.שכלזמןששרהקיימתהיהנרדלוקמערב שבת לערבשבת,וברכהמצויהבעיסה,וענןקשורעלהאהל.ומשמתה – פסקו.וכשבאתרבקה – חזרו".
מו"ר הרב אליהו זצוק"ל היה אומר על ה"ענןקשורעלהאהל" כי זה בדיוק מה שאברהם רואה על הר המוריה. ענן קשור על ההר. אברהם ויצחק הבינו מהאוהל של שרה שזו השכינה הקדושה. אליעזר וישמעאל, לעומתם, שלא ראו את השראת השכינה באוהל של שרה, לא הבינו שהענן הקשור על ההר הוא סימן להשראת שכינה ונשארו עם החמור מרחוק (כך גם הנר הדלוק מערב שבת לערב שבת והברכה בעיסה שהייתה אצל שרה ממשיכה לרבקה. וממשיכה לדורי דורות בבית המקדש בשעה שהם עושים רצונו של מקום – ראה יומא לט).

חינוך לדוגמה
עוצמת לבן, חינוך אברהם
במסכתסופרים(פרקכא) מובא כי בתשלוששניםהייתהרבקהכשיצאהמביתאביה (כך גם מובא בסדרעולםפ"א. כך גם מפרש רש"י בפסוק "ויצחק בן ארבעים שנה בלדת אותם". וראה תוספותיבמותסא ע"ב, שמביא את דעת ה"רשמואלחסידמשפירא, שהייתה נערה בת 14). וצריך לומר כי בכוונת מכוון לקח אברהם את רבקה מבית לבן בגיל כל כך צעיר, כי רצה שהיא תקבל את החינוך שלו ולא את זה של לבן. הוא רצה את העוצמה של בית לבן בלי החינוך הקלוקל של בית לבן. 
מחסום מפני לבן
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה מדגיש כי גם יעקב פחד מההשפעה החינוכית של לבן. הוא מדייק את זה מהכתוב אצל יעקב "ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים" (בראשית לא, מו),שם ביאר רש"י: "לאחיו - אלו בניו", שעזרו לו ללקט אבנים לשים את המחסום שבין לבן לבין אביהם. גם בהמשך הפסוקים נכתבה המילה "אחיו" אצל יעקב ולבן:"ויקרא לאחיו לאכל לחם" (שם נד),ושם פירש רש"י: "לאוהביו שעם לבן". ויש לשאול: מדוע לא פירש רש"י שאלו גם כן בניו של יעקב כפי שפירש בפסוק הקודם? 
וצריך לומר כי בשעה שיעקב שם מחיצה והבדל בינו לבין לבן, בניו שותפים מלאים שלו כמעט כמו אחים. הם מסייעים לו גם במעשה וגם במחשבה. אבל בשעה שהוא צריך להיות שותף בסעודה עם לבן, מחמת נימוס, הוא לא מביא את בניו. הוא לא רצה שהם יראו כיצד לבן מתנהג בסעודתו, שכן הם עלולים ללמוד ממנו לאכול בלי נטילה ובלי ברכה. לא בדרך ארץ. על כן התאמץ יעקב שבניו לא יהיו נוכחים בסעודה עם לבן. 
אב לדוגמה
מתיאור התורה על דרך חינוכו של אברהם נראה כי גם הוא היה מחנך באמצעות דוגמה אישית. הקב"ה מעיד עליו: "כִּייְדַעְתִּיולְמַעַןאֲשֶׁריְצַוֶּהאֶתבָּנָיווְאֶתבֵּיתוֹאַחֲרָיווְשָׁמְרוּדֶּרֶךְה' לַעֲשׂוֹתצְדָקָהוּמִשְׁפָּט" (יח, יט). ובאמת זה פלא, כי כמעט לא ראינו את אברהם אבינו מצווה על יצחק לעשות או לא לעשות משהו.וצריך לומר כי עיקר הלימוד של יצחק מאברהם אבינו הוא על-ידי דוגמה אישית. כך הצליחו אברהם ושרה להשפיע על המונים, כשהם קוראים בכל מקום בשם ה': "היוהעםמתקבציןאליוושואליןלועלדבריו.היהמודיעלכלאחדואחדכפידעתועדשיחזירהולדרךהאמתעדשנתקבצואליואלפיםורבבות והםאנשיביתאברהם.ושתלבלבםהעיקרהגדולהזהוחברבוספריםוכו'" (הלכות ע"ז א ג).
הניסיון האחד-עשר
מו"ר הרב אליהו זצוק"ל היה מביא תדיר את הפירוש של דודו הרה"ג יהודה צדקה זצוק"ל, שהיה אומר כי הפלא בחינוך אברהם הוא שנמשך לדורות: "יצווה את בניו ואת ביתו אחריו". גם בניו, גם נכדיו, גם נכדותיו וגם כל יוצאי חלציו. על התכונה הזאת נאמר על אברהם "כי ידעתיו",ורש"י מביא שם את הפירוש של המילה "ידעתיו"– לשון חיבה. והיה אומר על זה מרן ראש הישיבה הרב צדקה זצ"ל, כי על עשרה הניסיונות של אברהם לא נאמר "ידעתיו - לשון חיבה". רק בדרך החינוך שלו מתגלית אהבת ה' אליו, אע"פ שהיא קלה יותר מעקידה. 
והתשובה היא כי מאמץ חד-פעמי של עקידה הוא חשוב, אבל המאמץ המתמשך של החינוך יום יום הוא קשה יותר. הניסיון היום-יומי של החינוך לא נבנה מאירועים חד-פעמיים, לא מהשכמה אחת בבוקר, אלא מהשכמה בכל בוקר, יום אחר יום. והתגברות על הכעס בכל שעה. והארת פנים כל הזמן. ניסיוןשהוא גדול בהרבה מכל הניסיונות האחרים. בבית הזה מתחנכת רבקה, והיא מטמיעה את הדרך הזאת וממשיכה אותה הלאה. 
חינוך של בית יעקב
כמו אברהם גם רבקה שולחת את יעקב בנה, "תם יושב אהלים", לבית שהיא גדלה בו. היא יודעת יותר מכל אדם אחר את חסרונותיו, אבל היא יודעת גם את מעלותיו. היא יודעת כי בשביל לבנות את בית יעקב צריך להמשיך את הכוח של שרה אמנו. והכוח התקיף הזה נמצא בבית לבן. אלא שבבית לבן משמשת התקיפות לצרכים שליליים, ואילו בבית יעקב התקיפות תשרת את הברית והחסד והשבועה שנשבע ה' לאברהם ולבניו אחריו. 
בפועל רואים כולם איך הלימוד הזה משפיע על יעקב לטובה. שבתחילה הגיע יעקב לבית לבן עני וחסר כל. בדרך הוא ויתר על כל רכושו ובלבד לא להילחם באליפז. אחרי עשרים שנה יוצא משם יעקב עם משפחה גדולה עשיר גדול,במצב שהוא יכול להתמודד עם עשו וארבע-מאות איש. הוא לא בורח, הוא מכין את עצמו למלחמה. עם זאת הוא לא מאבד את העדינות שלו בדרך. מלא עדינות מבית אביו ומלא עוצמה מבית לבן הארמי. 
 
כוח החינוך של אימא – לבנות ולהרוס
כפיות טובה מדור לדור
יש שואלים: אם לאברהם יש השפעה גדולה כל כך על אלפים ורבבות, איך הוא לא מצליח לחנך את בנו ישמעאל? איך הוא יוצא "פֶּרֶאאָדָםיָדוֹבַכֹּלוְיַדכֹּלבּוֹ"(בראשית טז), לא מצליח לחיות חיי תרבות, "אוהבמדברותלצודחיות", מתפרנס מגניבה וליסטות, "הכלשונאיןאותוומתגריןבו" (רש"י שם)? וצריך לשים לב שהתכונות השליליות הללו נאמרו לאמו עוד לפני לידתו, והן תוצאת החינוך שלה ממש. 
מצד אחד היא אוהבת אותו ונושאת אותו על כתפיה, מצד שני: "וַתַּשְׁלֵךְאֶתהַיֶּלֶדתַּחַתאַחַדהַשִּׂיחִם". היא יושבת "מִנֶּגֶדהַרְחֵקכִּמְטַחֲוֵיקֶשֶׁת". היא יודעת שבתגובה הוא מסוגל לרצוח אותה, הוא רֹבֶהקַשָּׁת ומסוגל לירות עליה חצים.הוא לא זוכר לה את הרגעים שבהם היא נשאה אותו על כתפיה. יש בו כפיות טובה, ממש כמו שהייתה בה כפיות הטובה כלפי שרה אמנו, שברגע של חולשה אפשרה לה להרות מאברהם. עם מידות כאלה, כל החינוך של אברהם לא מועיל והוא יוצא פרא אדם.
לֶאֱחֹזבְּכַנְפוֹתהָאָרֶץוְיִנָּעֲרוּרְשָׁעִיםמִמֶּנָּה
בזוהר(חלקבלא:) מסופר כי רבי חייא בוכה על המציאות הזאת שבגללה ישמעאל נולד לאברהם ונימול. ובגלל זה "זְמִינִיןבְּנֵייִשְׁמָעֵאל, לְמִשְׁלָטבְּאַרְעָאקַדִּישָׁא, כַּדאִיהִירֵיקַנְיָאמִכֹּלָּא, זִמְנָאסַגִּי, כְּמָהדִּגְזִירוּדִּלְהוֹןבְּרֵיקַנְיָּאבְּלאשְׁלִימוּ. וְאִינּוּןיְעַכְּבוּןלְהוֹןלִבְנִייִשְׂרָאֵללְאָתָבָאלְדוּכְתַיְיהוּ, עַדדְּאִשְׁתְּלִיםהַהוּאזְכוּתָאדִּבְנֵייִשְׁמָעֵאל". בזכות ברית המילה שהם עושים, עתידים בני ישמעאל לשלוט בארץ הקודש הרבה זמן כשהיא ריקה מעם ישראל ומהשכינה. ובגלל שהמילה הזאת היא חיצונית בלבד, ללא הפריעה של העור הפנימי, ללא השינוי הרוחני, הנפשי, הפנימי–הם לא ישלטו בארץ ישראל לתמיד. הם לא יעמדו בפני ישראל שיחזרו לארצם. רק יעכבו אותם עד שייגמרו זכויות ישמעאל.
בסופו של דבר יתקיים בהם הפסוק (איובלחיג) "לֶאֱחֹזבְּכַנְפוֹתהָאָרֶץוְיִנָּעֲרוּרְשָׁעִיםמִמֶּנָּה"– "וִישֵׁיצֵילִבְנֵייִשְׁמָעֵאלמִינָהּ, וְיִתְבַּרכָּלחֵילִיןדִּלְעֵילָּאוְלָאיִשְׁתְּאַרחֵילָאלְעֵילָּאעַלעַמָּאדְּעָלְמָא, אֶלָּאחֵילָאדְּיִשְׂרָאֵלבִּלְחוֹדוֹי". כלומר, ויזרוק את בני ישמעאל מארץ הקודש. וישבור כוח שר ישמעאל של מעלה, ולא תישאר זכות וכוח בארץ ישראל ובעולם העליון אלא לישראל לבדם. 
 
חנוכת בית באמצעות חינוך לאחרים
הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים– יֶחְכָּם. וְרֹעֶה כְסִילִים -יֵרוֹעַ
כתב הרמב"ם (פ"ו מהל' דעות ה"א): "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיווחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר 'הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים– יֶחְכָּם. וְרֹעֶה כְסִילִים– יֵרוֹעַ'ואומר: 'אַשְׁרֵיהָאִישׁאֲשֶׁרלֹאהָלַךְבַּעֲצַתרְשָׁעִיםוּבְדֶרֶךְחַטָּאִיםלֹאעָמָדוּבְמוֹשַׁבלֵצִיםלֹאיָשָׁב'". 
אמנם אם אדם מלמד תורה לאחרים, כדרך שהיו עושים אלקנה ושמואל בנו –אע"פ שהלומדים אינם חכמים–שכרו כפול ומכופל מהשמים. וכך היו עושים רבי עקיבא ורבי חנינא בן תרדיון. והיו מלמדים תורה למרות שהייתה גזרה שכל המלמד תורה ברבים יידון למיתה קשה. הם אומנם נתפסו על-ידי הרומאים שהרגום במיתה קשה ואכזרית, אבל בסופו של דבר זכו חכמים אלו שבני בניהם ותלמידיהם ממשיכים את דרכם ממש כמו שנאמר באברהם אבינו. הם ובניהם ובני בניהם לדורי דורות עד ימינו אלו. 
למה לא תבואו עמנו ונלך יחד?
הגמרא בירושלמי (ברכות סח ע"א) מספרת על אלקנה, אביו של שמואל הרמתי, שמשך את לב העם לבוא אל המשכן בשילה. "שֶׁהָיָה מַדְרִיךְ אֶת יִשְׂרָאֵל לִפְעֲמֵי רְגָלִים" לעלות לרגל למשכן. ובמדרש (ילקוט שמעוני שמואל א - פרק א - רמז עז) "אלקנה ואשתו, בניו ואחיותיו וכל קרוביו היה מעלה עמו לרגל, ובאים ולנים ברחובה של עיר. והיתה המדינה מרגשת. והיו שואלין אותן: להיכן תלכו? ואומרים: לבית ה' שבשילה, שמשם תצא תורה ומצות, ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך יחד? מיד עיניהם משגרות דמעות, אומרים להם: נלך עמכם? ואומרים להם: הן. 
עד לשנה הבאה חמשה בתים. לשנה אחרת עשרה בתים, עד שהיו כולם עולים. ובדרך שהיה עולה שנה זו, לא היה עולה שנה אחרת עד שהיו כולם עולים. אמר לו הקב"ה: אלקנה. אתה הכרעת את ישראל לכף זכות, וחנכתם במצות וזכו רבים על ידך - אני אוציא בן ממך שיכריע את ישראל לכף זכות ויחנך אותם במצות. הא למדת שבשכר אלקנה – שמואל".
שמואל הרמתי המשיך את דרכו של אביו. עליו נאמר ש"היהמהלךמעירלעירוממדינהלמדינהללמדנותורהמהשלאעשהכןנביאונביא.שנאמר'וְהָלַךְמִדֵּישָׁנָהבְּשָׁנָהוְסָבַבבֵּיתאֵלוְהַגִּלְגָּלוְהַמִּצְפָּהוְשָׁפַטאֶתיִשְׂרָאֵלאֵתכָּלהַמְּקוֹמוֹתהָאֵלֶּה: וּתְשֻׁבָתוֹהָרָמָתָהכִּישָׁםבֵּיתוֹוְשָׁםשָׁפָטאֶתיִשְׂרָאֵל'וכו'" (שמואל א' ז' - מסכת כלהפרקששי). 
החינוך של ירושלים
כך היה בתקופת המשכן. אבל כשנבנתה ירושלים היו כולם עולים אליה לקבל יראת שמים. עצם השהות במקום שיש בו השראת שכינה, עשרה נסים גלויים, אנשים רבים שבאים להתקדש, מביאה קדושה לכל מי שעולה לירושלים, וחלקם היו זוכים לרוח הקודש. על כן ציוותה התורה שכל אחד מישראל יעלה לירושלים לאכול מעשר שני,עשירית מתבואתו,ביחד עם כל בני ביתו. התורה מסבירה שזאת המטרה שלה: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה". למרות שאוכלים מעשר שני בתוך חומות ירושלים, התורה אומרת שאוכלים מעשר שני לפני ה': "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ". כי ירושלים היא לפני ה'. מרגישים שם השראת שכינה. וכל זה כדי למשוך את יראת השמים הזאת למקום שבו אנחנו גרים. "לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל הַיָּמִים". 
בגמרא (בבא בתראכא ע"א)  אמרו כי מהסיבה הזאת בתחילה היה מנהג בני ישראל להעלות את הילדים ללמוד תורה בירושלים. "שֶׁבַּתְּחִלָּה, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָב - מְלַמְּדוֹ תּוֹרָה. מִי שֶׁאֵין לוֹ אָב, לֹא הָיָה לָמֵד תּוֹרָה וכו'. הִתְקִינוּ שֶׁיִהְיוּ מוֹשִׁיבִין מְלַמְדֵי תִּינוֹקוֹת בִּירוּשָׁלַיִם. מַאי דָּרוּשׁ? 'כִּי מִצִּיוֹן תֵּצֵא תּוֹרָה, וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלַיִם'" (ישעיה ב, מיכה ד). ובתוספות שם: "לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה. כדדרשינן בספרי 'לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל הַיָּמִים'". מהסיבה הזאת, הכוהנים במיוחד צריכים להוות דוגמה אישית, ועליהם נאמר: "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא". לא בגלל ידענותו, אלא בגלל היותו איש מוסרי. מלאך ה'. 
חינוך קטנים וקטנות 
שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ 
ובגמרא (סוכהמב ע"א): "תָּנוּרַבָּנָן, קָטָןהַיּוֹדֵּעַלְנַעְנֵעַ -חַיָּבבְּלוּלָב. לְהִתְעַטֵּף -חַיָּבבְּצִיצִית. לִשְׁמֹרתְּפִלִּין -אָבִיולוֹקֵחַלוֹתְּפִלִּין. יוֹדֵעַלְדַבֵּר -אָבִיומְלַמְּדוֹתּוֹרָהוּקְרִיאַתשְׁמַע. תּוֹרָהמַאיהִיא? אָמַררַבהַמְנוּנָא, (דבריםלג) 'תּוֹרָהצִוָּהלָנוּמֹשֶׁהמוֹרָשָׁהקְהִלַּתיַעֲקֹב'. קְרִיאַתשְׁמַעמַאיהִיא? פָּסוּקרִאשׁוֹן".
כן כתב ה"שולחן ערוך" (סימן תרפט סע' ו): "מנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה". ולכן מאכילים ילד קרבן פסח בזמן שהיה בית המקדש קיים. ואפילו בצומות מחנכים אותם קצת זמן, אע"פ שחובת חינוך בתענית חלה רק ביום כיפור ולא בט' באב (ערוך השולחן תקנד ב - עיין בכל זה יומא פב. מהר"ם בן חביב. משנה ברורה סימן תקן סע' ה וכה"ח אות ט).
ולא מאכילים אותם בידיים דברים אסורים. כך כותב הרמב"ם(מאכלות אסורות יז- כזכח): "קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות, או שעשה מלאכה בשבת אין בית דין מצווין עליו להפרישו לפי שאינו בן דעת. במה דברים אמורים בשעשה מעצמו, אבל להאכילו בידים אסור ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים, וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהן משום שבות". 
וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ
בגלל החשיבות המיוחדת של החינוך בגיל הרך, ובגלל הכוח המיוחד של נשים, הן קיבלו את התורה תחילה במעמד הר סיני. כיוון שהן מחנכות את הילדים שלהן לתלמוד תורה ולמצוות. ועל זה נאמר:"שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ". והגמרא (ברכות יז ע"א) מפליגה בזכות הנשים הללו:"גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים, שנאמר (ישעיהו ל"ב) 'נשים שאננות קמנה שמענה קולי בנות בטחות האזנה אמרתי'". הן שאננות ובוטחות בזכות החינוך הטוב שהן נותנות, והוא לא מאכזב. 
הגמרא אומרת שהחינוך שעליהן הן בוטחות הוא שהן שולחות את הבעל ללמוד תורה ואת הילדים לבית-הספר. נוטלות להם ידיים בבוקר ומברכות אתם ברכת "שהכול" וברכת המזון. משמשות להם דוגמה איך בית צריך להתנהל. ובגמרא במסכת סוטה (כ"א ע"א) כותב רש"י בד"ה "דמקריאןומתניאןבנייהו": "שטורחות על בניהן להביאן לבית הספר לקרוא מקרא ולשנות משנה". 
לָאטָעִיםאוּמְצָאעַדדְּמַיְיתֵילִינוּקָאלְבֵימִדְרָשָׁא
על הכוח הזה של דוגמה אישית מביאה הגמרא סיפור. "רַבִּיחִיָּאבַּראַבָּאאַשְׁכְּחֵיהּלְרַבִּייְהוֹשֻׁעַבֶּןלֵוִידְּשָׁדִירִיסְנָאאַרֵישֵׁיהּוְקָאמַמְטֵילֵיהּלִינוּקָאלְבֵיכְּנִישְׁתָּא". רבי חייא בא אמא ראה את רבי יהושע בן לוי שהביא את בנו לתלמוד תורה, אבל מחמת המהירות שלא יפסיד זמן לימודים לא לבש רבי יהושע בן לוי את הבגד המכובד שהיה ראוי לו לפי מעלתו ותפקידו, אלא שם מגבת על ראשו ולקח את בנו לבית המדרש. 
אמר לו רבי חייא בר אבא לרבי יהושע בן לוי: מה המהירות הזאת? למה לא תחכה עוד רגע ותלבש את החליפה שלך? זה לא כבוד התורה שתלמיד חכם כמוך ילך בצורה כזאת ברחוב. ענה לו רבי יהושע בן לוי: האם קטן בעיניך מה שכתוב בתורה "וְהוֹדַעְתָּםלְבָנֶיךָ", וְסָמִיךְלֵיהּ, "יוֹםאֲשֶׁרעָמַדְתָּלִפְנֵיה' אֱלֹקֶיךָבְּחֹרֵב"?מהפסוק הזה לומדים שלימוד תורה שמלמדים ילדים או נכדים "מַעֲלֶהעָלָיוהַכָּתוּבכְּאִלּוּקִבְּלָהּמֵהַרסִינָי".
הגמרא מספרת שהדוגמה האישית של רבי יהושע בן לוי השפיעה כל כך חזק על רַבִּיחִיָּאבַּראַבָּא,שהוא לא טעם בבוקר אוכל לפני שהיה חוזר עם בנו על התורה שלימדו יום קודם לכן ומוסיף עליה  דבר חדש לאותו יום. גם על רַבָּהבַּרהוּנָאהשפיעה מאוד הדוגמה של רבי יהושע בן לוי, שמאותו יום "לָאטָעִיםאוּמְצָאעַדדְּמַיְיתֵילִינוּקָאלְבֵימִדְרָשָׁא"–לא אוכל אומצא עד שמביא את בנו לתלמוד תורה.
בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ 
על הערך הגדול של חינוך הדוגמה האישית בעם ישראל ניתן ללמוד מהוויכוח בין משה לפרעה בנושא הילדים. פרעה קורא למשה ולאהרן ואומר להם (שם, ח):"לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה'אֱלֹקֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים". על כך עונה לו משה רבנו (שם, ט):"בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ". אך פרעה מתנגד ואומר למשה רבנו (שם, יא):"לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה".בעיני פרעה, עבודת ה' שייכת למבוגרים בלבד. בעיני משה, לעומת זה, עבודת ה' מתחילה בילדים שיראו וילמדו:"בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ". ממש המשך לדרכו של אברהם. דרך שחושבת גם על ההווה וגם על העתיד. 
וַיִּשְׁלַח אֶתנַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵלוַיַּעֲלוּ עֹלֹת
את ההבדל בתפיסה החינוכית הזאת אפשר למצוא גם אצל תלמי המלך. הגמרא במסכתמגילה (ט ע"א) מביאה מַעֲשֶׂהבְּתַלְמַיהַמֶּלֶךְשֶׁכִּנֵּסשִׁבְעִיםוּשְׁנַיִםזְקֵנִים, וְהוֹשִׁיבָםבְּשִׁבְעִיםוּשְׁנַיִםבָּתִּים, וְלֹאגִּלָּהלָהֶםעַלמַהכִּנְּסָם. וְנִכְנַסאֵצֶלכָּלאֶחָדוְאֶחָד, וְאָמַרלָהֶם, כִּתְבוּלִיתוֹרַתמֹשֶׁהרַבְּכֶם.נָתַןהַקָּדוֹשׁבָּרוּךְהוּאעֵצָהבְלֵבכָּלאֶחָדוְאֶחָד, וְהִסְכִּימָהדַעְתָּםלְדַעַתאֶחָד ושינו בתורה י"ד פסוקים. שניים מהשינויים שכתבו לו: "וַיִּשְׁלַחאֶתזַאֲטוּטֵיבְנֵייִשְׂרָאֵל", "וְאֶלזַאֲטוּטֵיבְנֵייִשְׂרָאֵללֹאשָׁלַחיָדוֹ", במקום הפסוק: "וַיִּשְׁלַח אֶתנַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵלוַיַּעֲלוּ עֹלֹת" (שמות כד, ה). וכתבו לו "זאטוטי" במקום "נערי". 
במציאות, במעמד הר סיני הנערים הקריבו את העולות. אבל אם שבעים הזקנים יכתבו לתלמי שכך היה, הוא לא יאמין להם. לכן כתבו לו שהזאטוטים הקריבו את העולות. ומשמעות המילה "זאטוטים" אינה ילדים קטנים, כמו שמקובל בימינו, אלא אנשים חשובים. כך היה יכול תלמי להבין את דברי התורה. שלא יאמר: "גרועים שלכם שלחתם לקבל פני שכינה". אצל תלמי המלך הקטנים והנערים הם "גרועים שבכם", אצלנו הקטנים והנערים הם "חשובים שבכם".
ויהי רצון שנזכה לחנך את בנינו ואת בנותינו לתורה וליראת שמים טהורה. אותם ואת בניהם ובני בניהם עד עולם. ויתקיים בנו (ישעיהנטכ):"וּבָאלְצִיּוֹןגּוֹאֵלוּלְשָׁבֵיפֶשַׁעבְּיַעֲקֹבנְאֻםה'. וַאֲנִיזֹאתבְּרִיתִיאוֹתָםאָמַרה' רוּחִיאֲשֶׁרעָלֶיךָוּדְבָרַיאֲשֶׁרשַׂמְתִּיבְּפִיךָלֹאיָמוּשׁוּמִפִּיךָוּמִפִּיזַרְעֲךָוּמִפִּיזֶרַעזַרְעֲךָאָמַרה' מֵעַתָּהוְעַדעוֹלָם". אמן ואמן. 
סיפור
חנוך לנער

סיפר הרב זצ"ל: לפני שהייתי דיין בבית-הדין, הייתי מורה בבית-הספר, ושם חיפשתי דרכים איך לעניין את התלמידים וללמד אותם הלכות. הדרך הטובה ביותר הייתה לאכול יחד אִתם ארוחת בוקר ולא לאכול בחדר המורים. כך הם היו רואים אותי אוכל ומברך ונוטל ידיים ומברך ברכת המזון וכו'. הם גם היו מתקרבים אלי, באים לשאול שאלות אישיות, והרבה דברים טובים היו קורים בשעה הזאת.
פעם לקחתי בהפסקה את הנטלה ובדקתי אותה מכל הכיוונים. כל הכיתה התאספה סביבי לראות מה אני בודק, והם ראו שאני מסתכל דרך הידית ומרים את הנטלה מסתכל מלמטה. הם התפלאו מה אני בודק. וכי כל נטילת ידיים צריכה לארוך זמן רב?
נטלתי ידיים וסימנתי להם כי אינני יכול לדבר עד אחרי הברכה, הראיתי להם שאני לא יכול לענות להם כי אני אחרי נטילה. הם היו במתח וחיכו עד אחרי שברכתי "המוציא" בכוונה ובלעתי את הלחם שאני אוכל. הסברתי שאי-אפשר לענות עד שבולעים מה שאוכלים, ולא מספיק שמכניסים לפה. אחר כך אמרתי להם שבדקתי את כלי הנטילה כי היה לי חשד שיש בו נזילה. ובדקתי איפה יש חור. לפעמים יש חור במקום חיבור הידית לכלי על-ידי הברגים, והמים יוצאים דרך שם, במקרה בכזה – הרי שהכלי פסול. כמו כן אני בודק ששפת הכלי שלמה ולא פגומה, ואם יש שיעור בכלי וכו'. וכל זה כדי שילמדו. כי עצם הראייה היא גם דרך של לימוד וחינוך.

מובאות
עיקר הלימוד של יצחק מאברהם אבינו הוא על-ידי דוגמה אישית. כך הצליחו אברהם ושרה להשפיע על המונים, כשהם קוראים בכל מקום בשם ה'

הניסיון היום-יומי של החינוך לא נבנה מהשכמה אחת בבוקר, אלא מהשכמה בכל בוקר, יום אחר יום. ניסיון שהוא גדול בהרבה מכל הניסיונות האחרים

 

קול צופייך - פרשת חיי שרה התשע''ט - בחירות ..
  
קול צופייך - פרשת חיי שרה התשע''ח - כיבוד הורים
  
קול צופייך - פרשת חיי שרה תשע''ז - עמונה - בין ..
  
קול צופייך - פרשת חיי שרה תשע''ד - ערך התפילין
  
קול צופייך - חיי שרה - תשע''ה – עלייה להר הבית ..
  
כתוב תגובה
מתוך סדרת שיעורי קול צופייך - שיעור מספר 793 - פרשת חיי שרה - כ' חשון תשע''ו -2.11.15
סיפור נפלא על לימוד התורה
  
ומה עם ''אלמנה ויתום לא תענון''?
  
מנהג התספורת לילד בן שלוש (''חאלקה'')
  
מעלת תומכי התורה
  
מעלת לומדי תורה, וזהירות מפגיעה בהם
  
מה טובו אהליך יעקב | פרשת בלק
  
התמידות בעבודת ה' | פרשת תצווה
  
כבוד השבת ועם ישראל | פרשת בשלח
  
קול צופייך - פרשת חיי שרה - תשנ''ט - דיני קושר ..
  
ביכורים והאדם - פרשת כי תבוא | פרשת כי תבוא
  
קול צופייך - פרשת שופטים תשנ''ט - חודש אלול, שופר ..
  
הנער שמכר תורמסין
  
הרה"ג שמואל אליהו שליט"א
רב העיר צפת וחבר מועצת הרבנות הראשית
כתובת: רח' ריינס 17 ירושלים
טלפון במשרד: 02-651-4399
פקס: 02-653-6842