To view this notification widget you need to have JavaScript enabled. This notification widget was easily created with NotifySnack.
 
מרן הראשון לציון
הרב מרדכי אליהו זצוק"ל
אביהם של ישראל
פרשת שבוע - בהר | קול צופייך - בהר בחוקותי | הרב שמואל אליהו שיעור השבועי
שיעורי קול צופייך

 
חיפוש במדור זה
       
קול צופייך - פרשת בהר-בחקתי התשע''ז - הלכות הונאה
יט' אייר התשע''ז

בס"ד

בהר בחוקותי תשע"ז

 

אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו

 

כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה בְמִקָּח וּמִמְכָּר, כָּךְ אוֹנָאָה בִדְבָרִים

היודע מחשבות – הוא יודע

פעמיים מזהירה התורה על איסור הונאה. פעם אחת במקח וממכר: "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (ויקרא כה יד); ופעם שנייה בהונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (ויקרא כה יז).

ובמשנה: "כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה בְמִקָּח וּמִמְכָּר, כָּךְ אוֹנָאָה בִדְבָרִים. לֹא יֹאמַר לוֹ: 'בְּכַמָּה חֵפֶץ זֶה?', וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִקַּח. אִם הָיָה בַעַל תְּשׁוּבָה, לֹא יֹאמַר לוֹ: 'זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים'. אִם הוּא בֶן גֵּרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ: 'זְכֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ', שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב) וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ". ולמה נאמר בו וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם? כי לפעמים אדם משיא לחברו עצה שאינה הוגנת לו, לפי דרכו והנאתו של יועץ. "ואם תאמר מי יודע אם נתכוונתי לרעה? לכך נאמר וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ - היודע מחשבות הוא יודע" (רש"י מתורת כהנים).

 

הונאה מצד הקונה

בין לוקח בין מוכר, עובר בלאו

למרות שעיקר איסור הונאה הוא של המוכר, גם לקונה אסור להונות את המוכר. שאם הקונה קיבל מהמוכר יותר ממה שהיה צריך לקבל, או שקנה במחיר זול בטעות - חייב להחזיר. וכן נפסק בשו"ע (רכז סעיף א) "אסור להונות את חבירו, בין במקחו בין בממכרו. ואיזה מהם שאינה, בין לוקח בין מוכר, עובר בלאו".

אסור למוכר לעשות הנחות בלי הסכמת בעל הבית

ולכן אסור לשכיר המוכר בחנות לעשות הנחות שלא על דעת בעל הבית. שאלה אותי פעם בחורה שחברתה מכרה כשכירה בדוכן גלידה, ורצתה לתת לה תוספת של עיגולי גלידה. השבתי לה שאסור לחברתה המוכרת לתת, ולה אסור לקבל, אלא אם בעל הבית יאמר למוכרת במפורש שהוא מתיר לה לתת לחברותיה או לאחרים תוספת גלידה כדי למשכם לקנות. כיון שמותר לחֶנְוָנִי לחלק קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִין לַתִּינוֹקוֹת כדי להרְגִּילָן לָבוֹא אֶצְלוֹ

וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ

יש מקרים שבהם אין הונאה של הקונה. כך היה בשנת תש"ח כשברחו הערבים מצפת והשאירו את בתיהם הפקר, התקיים ביהודים "וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ." נכנסו יהודים לבתים וגרו בהם. כעבור כמה שנים חלק מהם מכרו את הבתים הללו לאחרים. והיו מקרים שבהם הקונים שיפצו את הבתים ומצאו בהם רכוש טמון שהמוכרים לא ידעו עליו. למי אפוא שייך האוצר?

במשנה (בבא מציעא כה ע"ב): "מצא בגל ובכותל ישן - הרי אלו שלו". והסביר הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק טז הלכה ח) כי אם לא מדובר בהטמנה של בעל הבית עצמו – הרי האוצר שייך לקונה. "והואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו שיתבאר למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון שבתוך הכותל הישן אף על פי שהוא של אמוריים ותהיה מציאה זו לבעל החצר? מפני שאינה ידועה לו ולא לאחרים והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך הוא של מוצאו. ומה אבידה של אדם אמרה תורה 'אשר תאבד ממנו ומצאתה'. מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם. יצאת זו שנפלה לים שאבודה ממנו ומכל אדם, קל וחומר למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם. לפיכך הוא של מוצאו".

ולכן פוסק רמ"א (חושן משפט סימן רלב) כי סוכן שקנה חתיכת בדיל ומכר אותה לאחר, והקונה מצא בתוך הבדיל זהב או כסף – הרי הם שלו ולא של הסוכן, כיוון שהסוכן לא ידע כלל מהזהב, והרי הוא כמו מטמון הנמצא בכותל. אמנם אם המוכר שם את הזהב בתוך הבדיל ושכחו – חייב להחזיר לו (עיין נתיבות המשפט ביאורים סימן רלב ס"ק ח).

רכבת קלה ומכונות למכירה אוטומטית

יש עוד מקרים שבהם אין הונאת לוקח. אדם שנסע ברכבת הקלה בלי לשלם, כיוון שהמכשיר של קבלת הכסף התקלקל והנהג הורה להם לעלות בלי לשלם, האם הנוסעים חייבים לשלם לרכבת בפעם הבאה או לא. התשובה היא שלא צריך להחזיר כסף, כי הדבר נעשה ברשות בעלי החברה, ומותר להם לתת שירות בחינם כשהמכשיר התקלקל ואין בזה הונאה (עיין שו"ע חושן משפט - סימן רכח יח). בדרך הזאת מבטיחים בעלי החברה שהלקוחות לא יעברו לאמצעי תחבורה אחר. אמנם אסור לנהג להעלות את חברו בלי תשלום כשהמכשיר מתוקן, ואסור לחבר לעלות אף אם הנהג מרשה. שהרי הרכבת הקלה או האוטובוס הם לא של הנהג, ובדרך כלל הוא שכיר.

תקלה במכשיר מכירה אוטומטי

כן הדין במי שקנה אוכל במכשיר אוטומטי למכירת מוצרי מזון וכד', ויצא לו מהמכשיר יותר כסף או אוכל ממה שהיה צריך לקבל. יקח האדם מה שיצא מהמכונה ולא ישאירם במקום, כי אם הוא לא ייקח – ייקח מי שיבוא אחריו. גם אין צורך לשלוח את הפרוטות הללו לבעל הבית, כיוון שעלות המשלוח היא יותר מהעודף שקיבל או הפחית הנוספת שקיבל, ועל דעת כן המכונות פועלות. אמנם אם יצא כסף רב מאוד מהמכונה – בוודאי יש מצווה של השבת אבדה להחזיר לבעל המכשיר.

מטבע שאינו עובר לסוחר

אם ראובן קיבל משמעון מטבע מזויף, בשוגג או במזיד, ולא יודע היכן הוא, למרות שראובן לא אשם בזיוף - אסור לו להעביר את המטבע המזויף ללוי. שלוי אינו אשם בגלל שמעון  שרימה. על כן ראובן צריך להשמיד את המטבע או לזרוק אותו למקום שלא ימצאו אותו או לתתו לבנק, שלא יעשו בו שימוש לרעה. ואם ראובן יודע מי הוא שרימהו ונתן לו המטבע המזויף – יכול לתבוע אותו שישלם לו.

ואם ראובן קיבל משמעון מטבע נדיר, כגון שיש בו טעות בייצור ועל כן ערכו גדול קצת אצל האספנים, אבל אצל האנשים הרגילים הוא נסחר בשווי הרגיל שלו, ואין לו פנאי לחפש אספנים למכור אותו במחיר גבוה, אין המקבל צריך לחפש את שמעון שנתן לו את המטבע היקר, כיוון שבמקום שלו הוא לא נחשב יקר במיוחד. אבל דבר שהוא יקר במיוחד שקיבל מחברו בטעות – צריך להחזיר לו (שו"ת "משנה הלכות" חלק טו סימן ריב).

לשרוף בול במיליון דולר

בעל "משנה הלכות" הביא בעניין זה מעשה: "ושמעתי פעם שהיה איש שאסף בולים והיה לו סטעמפף (בול) יקר ערך למיליאן דאללאר. והי' עוד סטעמפף כזה ביד אדם אחר גם כן בשוויון. מה עשה ראובן? שלח שליח וקנה את הבול השני ונתן מיליאן דאללאר ולקח הבול ושרפו, ונשאר הוא בבול שלו יחיד בעולם ועלה השער של אותו בול חמשה מיליאן דאללאר". כמובן שהמוכר לא יכול לטעון על הונאה, כי בשעה שמכר את הבול שלו – ערכו היה מיליון דולר. ורק אחר ששרפו עלה מחיר הבול הנותר לחמישה מיליון דולר.

הונאה מצד המוכר

שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְּגוֹנֵב אֶת הָעָיִן

המשנה (בבא מציעא) מלמדת שאסור לרמות במסחר גם אם אין המוכר אומר דבר, אלא מציג את סחורתו באופן שיש בו הונאה. וכגון ששם פירות יפים למעלה ופירות פחותים מלמטה. "אֵין מְעָרְבִין פֵּרוֹת בְּפֵרוֹת, אֲפִלּוּ חֲדָשִׁים בַּחֲדָשִׁים, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר חֲדָשִׁים בִּישָׁנִים". אבל אם לוקח פירות מכמה שדות שלא במטרה לרמות את האנשים – מותר.

ובמשנה שם: "לֹא יָבֹר אֶת הַגְּרִיסִין, דִּבְרֵי אַבָּא שָׁאוּל. וַחֲכָמִים מַתִּירִין. וּמוֹדִים שֶׁלֹּא יָבֹר מֵעַל פִּי מְגוּרָה, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְּגוֹנֵב אֶת הָעָיִן". וכן נפסק ב"שולחן ערוך" (חושן משפט רכח סעיף יז): "מותר לברור הפסולת מתוך הגריסים ומן הקטניות כדי שיראו יפים, שזהו דבר הנראה לעין ויכול הלוקח לראות ולהבין כמה שוים יותר בשביל שהוציא מהם הפסולת. ובלבד שלא יברור העליונים ויניח הפסולת בתחתונים".

מִי שֶׁנִּתְעָרֵב מַיִם בְּיֵינוֹ, לֹא יִמְכְּרֶנּוּ בַחֲנוּת אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעוֹ

ובמשנה: "בֶּאֱמֶת בַּיַּיִן הִתִּירוּ לְעָרֵב קָשֶׁה בְרַךְ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַשְׁבִּיחוֹ", כי עירוב של יינות מזנים שונים להשביח את היין הוא לטובת הלקוח. אבל "מִי שֶׁנִּתְעָרֵב מַיִם בְּיֵינוֹ, לֹא יִמְכְּרֶנּוּ בַחֲנוּת אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעוֹ". מותר למכור יין כזה לקונה יחיד, כי אפשר להודיע שיש מים ביין. אסור למכור יין מעורב במים לסוחר, שבוודאי לא יזכור להודיע לכל לקוח ולקוח, "וְלֹא לַתַּגָּר אַף עַל פִּי שֶׁהוֹדִיעוֹ, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא לְרַמּוֹת בּוֹ".

עוד אומרת המשנה: "מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַטִּיל מַיִם בַּיַּיִן – יַטִּילוּ". והסבירו בגמרא (בבא מציעא ס ע"א): "ובין הגיתות שנו". והסביר רש"י, שכאשר מערבים מים לפני התסיסה "משביחו, שתוססין זה עם זה ונעשים טעם אחד, אבל לאחר הגיתות, שכבר קלט כל אחד ריחו וטעמו - אין משביחו אלא פוגמו". ולכן "ביין התירו לערב קשה ברך, בין הגיתות בלבד, מפני שמשביחהו. וכ"ש רך בקשה, דשרי" (חו"מ רכח יא).

אבל אם יש תערובת יין במים שאינה לטובת הלקוח, אלא לטובת היצרן להרבות את רווחיו – לפי פשט דברי השו"ע הרי זה אסור (עיין דברי מלכיאל ח"ג נד. בית יעקב ומסגרת השולחן ס"ק ח). ויש מתירים אם כך המנהג, אע"פ שאינו לטובת הלקוח (עיין סמ"ע חו"מ רכח ס"ק טז). אמנם בימינו בארץ ישראל אי-אפשר לומר שאנו "מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַטִּיל מַיִם בַּיַּיִן", שכן אנשים מקפידים על יין איכותי. ולכן בימינו אסור לערב מים ביין, אלא אם כן זה כתוב במפורש על הבקבוק באופן שיכולים לראות.

הזרקת מים לבשר

ומעשה היה עם מרן הרב אליהו זצוק"ל, שלא הסכים לתת כשרות למפעל שהזריק מים לתוך בשר כדי שייראה נפוח וישקול יותר. שזו בוודאי הונאה, אע"פ שהלקוחות יודעים שיש כאלה שעושים כן. בוודאי אם היו שואלים אותם – לא היו מסכימים לשלם מחיר יקר בשביל המים והחומרים שכולם נעלמים בעת הבישול.

הטעיה בכשרות

ב"שולחן ערוך" (חו"מ רלב יב) נפסק כי "טריפות דסירכא, הוא הדין דמבטל מקח" ויכול הקונה להחזיר את הבשר אע"פ שיש לו מתירים. ולדעת הרמ"א היה צריך הקונה להתנות מראש בדבר שכיח שיש לו מתירין. אבל דבר שאנו אוסרים מספק – מבטל את המקח.

וכתב החיד"א בשו"ת "חיים שאל" (ח"א סימן עד אות לה) כי מי שקנה כסתות שיש בהן לכתחילה חשש לכלאיים – המקח בטל. כי זה נקרא מום. "נראה דהדין עמו שזה נקרא מום ויש סמך מתשובת הריב"ש סי' תצ"ט שכ' דכל דפרשי אינשי - נקרא מום". אבל בחומרא בעלמא לא יכול הלקוח לחזור בו וחייב לשלם, דלא הוה אונאה כן כתב המהרי"ט אלגזי. והקשה ב"דעת תורה" (ראשית דעת פתיחה להלכות טריפות ס"ק נ"ב): איך מותר למכור אוכל שיש בו ספקות כשרות?

וב"אגרות משה" (ח"א יו"ד לא) כתב שאסור להונות את הלוקח, אבל אם הלוקח מטעה את עצמו – אין אחריות על המוכר. והוכיח כך מהגמרא בחולין (צד ע"ב) שאומרת כי בשר שיצא טרף מבית המטבחיים מכריזין עליו "נפל בישרא לבני חילא" - יש לנו בשר בשביל הנוכרים. ומקשה הגמרא: למה לא אומרים במפורש בשר טרף? ועונה כי אם תגיד "בשר טרף" - לא ייקנו אותו הנוכרים, לכן אומרים "בשר לנוכרים". ממשיכה הגמרא ושואלת: והלא בזה אנחנו מטעים את הקונים היהודים? עונה הגמרא שאם קונה יהודי קנה בשר שמיועד לנוכרים, הוא הטעה את עצמו. כיוון שאנו אומרים שזה בשר של גויים, ואם יהודים רוצים לקנות, שישאלו אם זה כשר או לא.

המטעה את עצמו – עליו הראיה

הגמרא מביאה דוגמה לאדם שהטעה את עצמו. "כי הא, דמר זוטרא בריה דרב נחמן הוה קאזיל מסיכרא לבי מחוזא, ורבא ורב ספרא הוו קא אתו לסיכרא, פגעו אהדדי, הוא סבר: לאפיה הוא דקאתו, אמר להו: למה להו לרבנן דטרוח ואתו כולי האי? א"ל רב ספרא: אנן לא הוה ידעינן דקאתי מר, אי הוה ידעינן - טפי הוה טרחינן; א"ל רבא: מ"ט אמרת ליה הכי, דאחלישתיה לדעתיה? א"ל: והא קא מטעינן ליה! איהו הוא דקא מטעי נפשיה".

מר זוטרא הלך ממקום ששמו סיכרא למקום ששמו מחוזא. באותה שעה הלכו רבא ורב ספרא באותה דרך לכיוון סיכרא. בדרך נפגשו הרבנים החשובים וחשב מר זוטרא כי רבא ורב ספרא באו לקבל את פניו, ושאל: למה להו לרבנן דטרוח ואתו כולי האי? אמר לו רב ספרא: לא באנו לכבודך, אבל אם היינו יודעים שאתה בא – היינו עושים לך כבוד יותר גדול.

שאל רבא את רב ספרא: ולמה אמרת לו כך? ענה רב ספרא: כדי שלא יחשוב בטעות כי באנו לכבודו, וזו הטעיה. אמר לו רבא: אם היית שותק לא היה בזה איסור, כי הוא הטעה את עצמו. ואנחנו לא עשינו שום דבר בשביל להטעותו.

מהדוגמה הזאת למד ה"אגרות משה" שמותר לאדם לשווק מוצר באופן שהוא לא מרמה, אבל האדם שלא שם לב יכול לטעות. לפי דבריו מותר לשים צבע מאכל ואריזה יפה שמקובל לשים כדי שהמוצר יהיה יפה, אבל אסור לשים אריזה שמטעה את הלקוחות כאילו יש בה יותר ממה שנראה מבחוץ. ובוודאי שאסור להטעות בחומרי הגלם או המשקל של המוצר, שבזה בוודאי יש הונאה חמורה.

שְׁבֹר זְרוֹעַ רָשָׁע

דרך נוספת של הונאה האסורה היא הפקעת שערים. במשנה העוסקת בהונאה מובאת מחלוקת תנאים הם מותר לחנות להוריד מחירים בשביל שיבואו אצלה הלקוחות. "וְלֹא יִפְחֹת אֶת הַשָּׁעַר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זָכוּר לְטוֹב". ונפסק בשו"ע כדעת חכמים (חו"מ רכח יח) "וכן יכול למכור בזול יותר מהשער, כדי שיקנו ממנו, ואין בני השוק יכולים לעכב עליו".

ולכאורה צריך להבין מה דעת האוסרים להוריד מחירים. בכדי להבין את הסברות נזכיר מאבק שמתרחש בשוק החלב בין שתי חברות גדולות ששולטות בשוק החלב, לבין "שופרסל" שנכנסה לשוק עם חלב זול יותר תחת המותג שלה. לשם המאבק הורידו החברות השולטות מחירים לפעמים יותר ממחירי העלות.

כאן באות שתי הסברות לידי ביטוי. אם זו תחרות שתביא את השוק למחיר יותר זול במוצרי חלב - ייאמר על החברות הללו זָכוּר לְטוֹב. אבל אם מטרתן לשבור את "שופרסל" כדי שיוכלו לשלוט בשוק ולמכור להבא במחירים גבוהים, עליהם אנו מתפללים שלא תצלח דרכם. כך כתוב בגמרא: "וּמָה רָאוּ לוֹמַר בִּרְכַּת 'הַשָּׁנִים' בַּתְּשִׁיעִית? אָמַר רַבִּי אַלֶּכְּסַנְדְּרִי, כְּנֶגֶד מַפְקִיעֵי שְׁעָרִים, דִּכְתִיב: 'שְׁבֹר זְרוֹעַ רָשָׁע וָרָע תִּדְרוֹשׁ רִשְׁעוֹ בַל תִּמְצָא'. וְדָוִד כִּי אֲמָרָהּ, בַּתְּשִׁיעִית אֲמָרָהּ" (מגילה יז ע"ב).

הונאה בשידוכין

אין מפרכסין את האדם

המשנה אומרת: "אין מפרכסין לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים" (בבא מציעא ס ע"ב). והכוונה היא בעיקר לעבדים שנמכרים, שלא ייקח אדם עבד שזקנו לבן ויצבע אותו לשחור כדי שיחשבו הקונים שהעבד הוא צעיר וכוחו במותניו. וכך נפסק בשו"ע: "אין מפרכסין לא אדם ולא בהמה ולא כלים, כגון לצבוע זקן עבד העומד למכור כדי שיראה כבחור", ולא מסרקים את שיער הבהמה שתיראה צעירה. ולא צובעים "כלים ישנים כדי שיראו כחדשים. ואין נופחין בקרבים כדי שיראו שמנים ורחבים, ואין שורין הבשר במים כדי שיראה לבן ושמן".

מצווה לייפות את המשודכת

אעפ"כ מותר לבחורה להתאפר לקראת פגישת שידוכין ואין בזה הונאה. ובגמרא (נדרים סו ע"א) מסופר על אדם שהציעו לו כלה שלא הייתה יפה מספיק בעיניו, ולא הסכים. וכשלחצו עליו להסכים הוא נדר שלא יישא את הבחורה הזאת לאישה כלל. סיפרו את המעשה לרבי ישמעאל "וְהִכְנִיסוּהָ לְבֵית רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְיִיפּוּהָ". אחר כך הראו את הבחורה היפה לבחור שנדר את הנדר והתלהב.

אָמַר לֵיהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, בְּנִי, מִזּוֹ נָדַרְתָּ? אָמַר לֵיהּ, לָאו, וְהִתִּירָהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּכָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְאָמַר, בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל נָאוֹת הֵן, אֶלָּא שֶׁהָעֲנִיּוּת מְנַוָּולְתָּן. וּכְשֶׁמֵּת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הָיוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל נוֹשְׂאוֹת קִינָה וְאוֹמְרוֹת, "בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל עַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּכֶינָה". וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּשָׁאוּל, (ש"ב א) "בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה". שגם בביתו של שאול המלך היו מייפים את הבנות שיוצאות להשתדך כדי שיראה יופיין האמיתי.

בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל נָאוֹת הֵן

ואין לשאול למה בעבדים צביעת הזקן היא הונאה וכאן צביעת השיער אינה הונאה, כיוון שהאיפור של המשודכות הוא היופי האמיתי שלהן. אבל להראות עבד הזקן כמו צעיר – זו הונאה. וזה מה שאומרת הגמרא כי באמת בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל נָאוֹת הֵן אלא שהעניות מכסה על היופי שלהן, ובאיפור של בית רבי ישמעאל החזירו לה את היופי המקורי.

ובגמרא: "רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אֲפִלּוּ כְּעוּרָה וְנַעֲשֵׂית נָאָה, שְׁחוֹרָה וְנַעֲשֵׂית לְבָנָה, קְצָרָה וְנַעֲשֵׂית אֲרֻכָּה". דהיינו, אפילו שהנערה נועלת נעליים עם עקבים, ושמה איפור שמבהיר את עורה ושיניים תותבות במקום אלו שנפלו – אין זו הונאה. כי כל הדברים הללו מביאים לידי ביטוי את היופי האמיתי שלה.

ייפוי ההיסטוריה של המשודכים

השאלה היא אם אפשר לייפות גם את המעשים של המשודך או של המשודכת. שאלה זו הובאה לפני האדמו"ר מצאנז זצוק"ל והיא מובאת בשו"ת "דברי יציב" (חלק אבן העזר סימן טו) על "נערה פנויה בת גדולים, שבילדותה נתפתתה פעמיים לכשר לה". האם חייבים לספר על כך למשודך? כי יש חשש שאם יספרו – הוא לא יסכים להתחתן אתה. ואם לא יספרו – הרי זו הונאה.

והשיב האדמו"ר מצאנז: "הנה מעולם תמהתי שאפילו המדקדקין במצוות, מכל מקום בשידוכין אינם נזהרים מלהעלים איזה מום שבסתר ואיזה מיחוש או כדומה לזה, שהרי מלבד שזה בגדר אונאה ומקח טעות יש חשש שצריך קידושין אחרים".

והנה מצאתי בשו"ת הריב"ש (סימן טו) שנשאל האם מותר להשיא אלמנה עשירה לבחור צעיר שבידוע הוא נושא אותה לשם ממון. וענה הריב"ש כי בימינו אין בית הדין מתערב בנישואים כאלה, אע"פ שדעת חכמים לא נוחה מהם. "אם היו ב"ד נזקקין לדקדק על פי שורת הדין בענייני הזווגים לכפותם, היו צריכין לכפות את כלם, ורוב הנשים הבאות בימים היו יוצאות ונוטלת כתובה ונדוניא, וליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא, ותרבה הקטטה והמריבה. ולזה העלימו חכמי הדורות את עיניהם בעניני הזווגין, שלא למנעם, אין צ"ל שלא להפרידם, כל ששניהם רוצים, ואין בנשואין ההם לא משום ערוה, ולא משום אסור קדושה. ודי להם לדונם ע"פ הדין כשיש מחלוקת בין איש לאשתו על זה, ונגשו אל המשפט ושפטום ע"פ התורה".

ואולי על זה נאמר: "מנהג מבטל הלכה" (רלב סעיף ו וסעיף יט), שזה כמו תקנת ציבור. "וכיון שבשידוכין שייך כל מיני טענות ותביעות שיפרדו החיים המשפחתיים ויגרמו הירוס ומחלוקת תיקנו להעלים עין מזה, וכמ"ש הריב"ש". ואולי בגלל זה ביטלו את המנהג לשאת דווקא ביום רביעי, למרות מה שכתוב בתחילת מסכת כתובות.

מדברים גבוהה-גבוהה

אמנם לדעת מרן הרב אליהו זצוק"ל אין היתר גורף להסתיר מהמשודך או המשודכת את העבר, וצריך להתחשב בכל מקרה לגופו, לראות כמה זמן עבר מאז הקלקול וכמה הוא נתקן. כן צריך לראות כמה הצד השני שמברר מתוקן בעצמו. וסיפר כי פעם שאלה אותו בחורה אם מותר לה ללכת עם נעלי עקב לפגישת שידוכים, כי אולי היא גונבת את דעת הבחור שיחשוב שהיא גבוהה אבל באמת אינה כן. שאל אותה מרן הרב זצוק"ל: ומי אמר לך שהוא לא הולך עם נעליים שמגביהות אותו? ולבסוף התברר שכך היא האמת.

לכן צריך לספר ראשי פרקים, אבל רק בפגישה השלישית. ולא לספר הכול מראש, כדי שהבחור והבחורה לא יוציאו שם רע על עצמם, ובמיוחד אם שינו את דרכם והתיישרו מעשיהם. ובפגישה השלישית לספר בקווים כלליים על דבר שהיה שיש לו משמעות, ולא על דברים שאין להם משמעות. ובמיוחד אם היו משנים קדמוניות.

וחשוב לזכור את דברי הגמרא (בבא מציעא נ"ט ע"א): "גדולה אונאת דברים מאונאת ממון", ובמיוחד בימים אלה של ספירת העומר, שבהם אנו זוכרים מה גדולה החשיבות לנהוג כבוד זה בזה.

 

קול צופייך - פרשת בחקותי תשע''ו - ואמרתם כה לחי
  
קול צופייך - פרשת בחוקותי תשע''ה - בונה ירושלים ה'
  
קול צופייך - פרשת בחוקותי תשע''ד - ואמרתם כה לחי ..
  
כתוב תגובה
מתוך סדרת שיעורי קול צופייך - שיעור מספר 868 - פרשת בהר-בחקתי- יט' אייר התשע''ז - 15.5.17
הרה"ג שמואל אליהו שליט"א
רב העיר צפת וחבר מועצת הרבנות הראשית
כתובת: רח' ריינס 17 ירושלים
טלפון במשרד: 02-651-4399
פקס: 02-653-6842