To view this notification widget you need to have JavaScript enabled. This notification widget was easily created with NotifySnack.
 
מרן הראשון לציון
הרב מרדכי אליהו זצוק"ל
אביהם של ישראל
קול צופייך - וזאת הברכה | הרב שמואל אליהו שיעור השבועי | פרשת שבוע - וזאת הברכה | חודש אלול
שיעורי קול צופייך

 
חיפוש במדור זה
       
קול צופייך - פרשת האזינו התשע''ז - הלכות ראש השנה

בס"ד

ראש השנה – שבת שובה

 

ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר יְגַלֶּה קֵץ וּזְמַן

 

תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ

שׁוֹפָר – זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם

בראש השנה אנו אומרים בתפילה "זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם". המקור הוא בדברי דוד המלך, שאמר כי תקיעת שופר היא זכר לראש השנה: "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ: כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב: עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע" (תהילים פא). הפשט הוא שיוסף הוכתר על ארץ מצרים בראש השנה. הרד"ק מסביר כי "בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם" נאמר על עם ישראל. וכעין תקיעת שופר הייתה בשעה שבני ישראל יצאו ביד רמה (שמות יד, ח), שהיא פרסום גדול כמו תקיעת שופר.

ממשיך הרד"ק ואומר, שייתכן שכאשר הכתוב אומר "בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם" הכוונה לאל יתברך שעבר בתוך מצרים בחצות לילה. וצריך להמשיך את דבריו ולומר כי על אותה שעה נאמר: "וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף" (שמות יא ו). שגם היא כמו תקיעת השופר הגדול שנשמעת מסוף העולם ועד סופו.

כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר – וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר

יש תקיעה שמביאה ישועה מאויבים, כפי שאומרת לנו התורה: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" (במדבר י ט. והיא כמו הזעקה, האנחה והשוועה שבזכותה נושעו: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב"). תקיעה ותרועה כאלה היו גם בכיבוש יריחו. שבעה כהנים עם שבעה שופרות הלכו לפני ארון ברית ה', וביום השביעי בהקפה השביעית תקעו בשופר "וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר יָרִיעוּ כָל הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ" (יהושע ו). נפילת חומות יריחו פתחה את הדרך לארץ ישראל: "אמר ר' שמואל בר נחמני: יריחו הייתה נגרה (המפתח) של ארץ ישראל, אמרו: אם יריחו נכבשת - כל הארץ נכבשת" (תנחומא בהעלותך יח).

הפלת המחסומים בדרך לירושלים

אם רוצים להבין איך קול השופרות מפיל חומות גשמיות, צריכים להבין שיסוד כל כוח גשמי הוא ביסוד הרוחני שמעליו. זה שאמר הכתוב: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה" (ישעיה כד כא). "אמר יצחק אין הקב"ה פורע מאומה למטה עד שמשפיל שריה מלמעלה" (מדרש רבה שיר השירים ח יט). כשהשופרות הפילו את החומות הרוחניות למעלה, נפלו מאליהן החומות הגשמיות למטה.

כך מפילים השופרות גם את חומה הרוחנית שחוסמת את בני ישראל מלעלות לירושלים. שבע שנים מתעכב דוד אחרי שמלך שבע שנים בחברון ולא יכול להיכנס לירושלים. "וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם לֹא יָכְלוּ בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם" (יהושע טו סג). חכמינו מסבירים שהייתה זו החומה הרוחנית שבגללה לא יכלו לכבוש את העיר. "ותניא אמר רבי יהושע בן לוי: יכולין היו, אלא שלא היו רשאין" (ספרי ראה יב יז).

ולמה לא רשאין? כי תושבי ירושלים היבוסים "מזרעו של אבימלך היו, והיו להם שני צלמים, אחד עור, ואחד פסח, שנעשו על שם יצחק (עיור) ויעקב (פסח), ובפיהם השבועה שנשבע אברהם לאבימלך, ולכך לא הורישום כשלכדו את ירושלים". וזה שכתוב: "וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים" וכו' (שמואל ב, ה ו).

בכיבוש ירושלים היו צריכים לשחרר את כוח השבועה שנשבע אברהם לאבימלך, אף שכבר עברו שלושה דורות "לי ולניני ולנכדי". על כן מעלה דוד המלך את ארון הברית לירושלים באמצעות שופר. "וְכָל יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר וּבַחֲצֹצְרוֹת וּבִמְצִלְתָּיִם מַשְׁמִעִים בִּנְבָלִים וְכִנֹּרוֹת" (דברי הימים א פרק טו כח. שמואל ב פרק ו טו).

וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה

גם בדרך למשיחת שלמה למלך היו עיכובים רבים, וגם שם נפתר הדבר באמצעות שופר. כאשר דוד המלך הזדקן, ניסו כמה אנשים בממלכה להמליך את אדניה בן חגית. בשעה זו נחלצו נתן הנביא ובת-שבע והתערבו אצל דוד המלך. "וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר חַי ה' אֲשֶׁר פָּדָה אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה: כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי תַּחְתָּי כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה" (מלכים א, א כט-ל).

בו ביום מצווה המלך לקרוא לצדוק הכהן ולנתן הנביא ולבניהו בן יהוידע להרכיב את שלמה על פרדה ולהורידו אל גִּחוֹן, למשוח אותו בשמן המשחה ולתקוע בשופר. "וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. וַיַּעֲלוּ כָל הָעָם אַחֲרָיו וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם" (שם, לט). קול השופר וקול השמחה הגדולה הניס את המורדים המבוהלים. "וַיֶּחֶרְדוּ וַיָּקֻמוּ כָּל הַקְּרֻאִים אֲשֶׁר לַאֲדֹנִיָּהוּ וַיֵּלְכוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ".

וַה' בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן

כשם שתקיעת השופר של המלכות מבהילה את המורדים, כך יהיה גם לעתיד לבוא, כאשר תקיעת השופר של השחרור וקיבוץ הגלויות תפיל את האויבים. כך אומר הנביא זכריה (ט) כי בעת שיעשה הקב"ה נקמה באדום, הוא יתקע בשופר שיישמע מסוף העולם ועד סופו: "וה' עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ, וַה' אלוקים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן" (ירושלמי תענית י ע"ב. עיין רש"י ואברבנל). "אל תקרי בסערות אלא בשערות" – על עשו הוא אדום נאמר שהוא "איש שעיר". מלכות שעיר התאחדה עם אדום בדרומה של ארץ ישראל – ודרום הוא תֵּימָן (רבינו בחיי בראשית כה). על מפלת מלכות אדום אנו אומרים בפיוט של ראש השנה: "ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר. יְגַלֶּה קֵץ וּזְמַן. עֵת יִתְקַע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן. וּמַלְכוּת הָרִשְׁעָה. אֲזַי תִּהְיֶה פְרוּעָה". יהי רצון במהרה בימינו אמן.

 

 

הלכות עירוב תבשילין

עִשַֹּׂרְתֶּם? עֵרַבְתֶּם? הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר

כשחל יום טוב בערב שבת, כמו השנה, אסור לבשל בו לשבת, אלא אם כן יעשה עירוב תבשילין מערב יום טוב (שו"ע תקכז, א'). גם אשה יכולה לעשות עירוב תבשילין ולברך, וסימנך - "עשרתן, ערבתן, הדליקו את הנר". אם אשה מכירה בבעלה שעלול לשכוח לעשות עירוב תבשילין, ומאידך אם היא יודעת שבמקרה שתערב היא עירובי תבשילין יקפיד הבעל ויכעס עליה, תנהג בחכמה, ותערב עירובי תבשילין בלי ברכה, ואחרי כן אם בעלה יבוא ויערב עירובי תבשילין ויברך, תבוא עליו ועליה ברכה, ואם לא עירב, יצאה היא בעירוב שעשתה.

נוסח העירוב וברכתו

מברכים על העירוב "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מצוות עירוב". ואחר כך יאמר: "בדין עירובא, יהא שרי לנא לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולתקוני (ולאשחוטי) ולאדלוקי שרגא ולמעבד כל צורכנא מיום טוב לשבת". וצריך שיבין מה שאומר, כי לא כל אחד מבין ארמית, ועל כן טוב שיחזור לומר בלשון הקודש: "בזה העירוב יהא מותר לנו לאפות ולבשל ולהטמין ולתקן (ולשחוט) ולהדליק הנר ולעשות כל צרכינו מיום טוב לשבת". וצריך לזכור שבימינו, שאופים בתנורים המופעלים על-ידי חשמל, כמעט ולא שייך לאפות ביום טוב, ואפילו לצורך יום טוב עצמו.

זמן הנחת העירוב

מניחים עירוב תבשילין ביום רביעי, ואפשר להניחו כבר משעות הבוקר. יש אומרים שיכולים להניחו גם ביום שלישי, ולא עושים כך. מקור הדיון הוא במשנה במסכת ביצה (ט"ו ע"ב) שאומרת: "יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת - לֹא יְבַשֵּׁל אָדָם בַּתְּחִלָּה מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת. אֲבָל מְבַשֵּׁל הוּא לְיוֹם טוֹב, וְאִם הוֹתִיר - הוֹתִיר לַשַּׁבָּת". שואלת הגמרא: "מנא הני מילי? אמר שמואל דאמר קרא 'זכור את יום השבת לקדשו' - זכרהו מאחר שבא להשכיחו. מאי טעמא? אמר רבא: כדי שיברור מנה יפה לשבת, ומנה יפה ליום טוב. רב אשי אמר: כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת, קל וחומר מיום טוב לחול".

הרא"ש (שם סי' א') ביאר את נקודת המחלוקת בין שני הטעמים הללו האם המטרה היא שיישאר אוכל לשבת או לשמור על כבוד יום טוב, וזה לשונו: "ויראה דנפקא מינה בין אלו שני הטעמים, דלרבא – צריך לערב דוקא בערב יו"ט כדי שיברור מנה יפה לשבת. ולרב אשי יכול לערב אפילו קודם ערב יום טוב". לכן אומר הרב בעל הבא"ח שלא עושים עירוב תבשילין אלא רק בערב יו"ט, דהיינו ביום רביעי (השנה). ולמעשה, כבר בליל רביעי יכול להניח עירוב תבשילין, כי היום מתחיל מהלילה. וצריך להיזהר בזה מאוד, כי בדרך כלל בכל דבר שנכתב בתורה אדם נזהר, אבל לא תמיד אדם חרד לדברי חז"ל, עד שיכול להיות בגדר "פושע", וכדלקמן.

לא ערֵבין זה לזה

ואומרת הגמרא (שם): "אמר רב הונא אמר רב ערובי תבשילין צריכין דעת. פשיטא? דעת מניח בעינן, דעת מי שהניחו לו בעינן או לא בעינן? תא שמע דאבוה דשמואל מערב אכולה נהרדעא (אבא של שמואל היה עושה עירוב בשביל כל העיר נהרדעא), רבי אמי ורבי אסי מערבו אכולהו טבריא. מכריז רבי יעקב בר אידי מי שלא הניח ערובי תבשילין יבא ויסמוך על שלי. ועד כמה? אמר רב נחומי בר זכריה משמיה דאביי עד תחום שבת". זאת אומרת שצריך דעת של מי שמניח, ולא של מי שמניחים לו.

ומי שיכול לערב ולא מערב כיוון שרוצה לסמוך על עירובו של רב העיר – נקרא "פושע", ועל כך מביאה הגמרא מעשה (ביצה ט"ז ע"ב): "ההוא סמיא (אדם סגי נהור) דהוה מסדר מתניתא קמיה דמר שמואל (מבאר רש"י, שהיה יודע משניות בגרסא בעל פה ומחזר עליהן לפני מר שמואל שהיו סדורות בפיו כעיקרן. כלומר הוא היה תלמיד חכם). חזייה דהוה עציב (ראה אותו שמואל ביום טוב שהוא עצוב) אמר ליה אמאי עציבת, אמר ליה דלא אותיבי ערובי תבשילין (לא הנחתי עירובי תבשילין). אמר ליה סמוך אדידי (א"ל שמואל תסמוך על העירוב שלי, שערבתי על כל נהרדעא). לשנה (לשנה אחרת וראש השנה היה), חזייה דהוה עציב (ראה שמואל את אותו סמיא שהוא עצוב), אמר ליה אמאי עציבת, אמר ליה דלא אותיבי ערובי תבשילין. אמר ליה פושע את, לכולי עלמא שרי, לדידך אסור" (מבאר רש"י שאמר לו שמואל: אין דעתי על המזידין והפושעים שאינם חרדים לדברי חכמים).

אנו רואים מכאן שאדם שאינו חרד לדברי חכמים, נקרא "פושע", אף שהיה תלמיד חכם. ועל כן כל אחד ואחד יכין עירובי תבשילין בעצמו ולא יסמוך על העירוב של רב העיר, אלא אם כן נאנס (שו"ע או"ח סי' תקכ"ז סעי' ז').

פת כביצה עם ביצה

עירוב תבשילין מכינים בפת ובתבשיל שרגילים לאוכלו עם הפת. שיעור הפת כביצה או יותר (כ-60 גרם), וטוב שיהיה כיכר שלם. אם אין לו, ייקח פרוסות לחם בשיעור כ-60 גרם. שיעור התבשיל כזית ומעלה (כ-30 גרם). צריך להכין תבשיל שלא יתקלקל עד השבת, ולכן נהגו להכין ביצה קשה. ויש לעטוף אותם בעטיפה מיוחדת ולהניחם במקום מיוחד, שלא יבואו לאוכלם בטעות ביום טוב. טוב להניח את הפת של העירוב על השולחן כלחם משנה בערב שבת ובבוקר, ולא לאכול ממנה, ובסעודה שלישית יאכל ממנה לחיבוב מצווה, שכיוון שנעשתה בה מצווה אחת, יעשה בה מצווה נוספת.

בעל הבית מוציא את האורח

אורח או אורחת ביום טוב, אינם צריכים להניח עירוב, ויוצאים ידי חובה בעירוב שעשה בעל הבית. ומותר לאורח לעזור בבישולים לקראת שבת, וכן מותר לאשה אורחת להדליק נרות שבת, כיוון שיוצאים ידי חובה בעירוב של המארח.

יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת - לֹא יְבַשֵּׁל אָדָם

הכנה מיום טוב לשבת אינה פשוטה כלל ועיקר. בימינו עדיף להכין הכול מערב יום טוב ולאחסן במקררים ובמקפיאים, במיוחד בראש השנה שטוב להקדישו ככל האפשר לתפילה ולתהילים ולא לבישולים לקראת שבת. אמנם מה שצריך לעונג שבת – אפשר לעשותו אך ורק למי שעשה עירוב. כך כותב ה"שולחן ערוך" (תקכז סעיף א): "יו"ט שחל להיות בערב שבת, לא יבשל בתחלה לצורך שבת בקדירה בפני עצמה, אבל מבשל הוא כמה קדרות ליו"ט ואם הותיר, הותיר לשבת; ועל ידי עירוב – מבשל בתחלה לשבת".

כיבוי גז ביום טוב

אסור לכבות - אפילו רואה ביתו שנשרף

מי שמבשל ביום טוב, בדרך כלל עושה זאת על דעת כך שיכבה את הגז כדי שלא יתבזבז. יוצא שלפעמים בעבור כמה שקלים אדם מסתכן בעבירה ביום טוב, כיוון שאיסור כיבוי הוא חמור. כך נאמר ב"שולחן ערוך" (תקיד א): "אסור לכבות דליקה ביום טוב אפילו אם רואה ביתו שנשרף, אם אין שם סכנת נפשות". ולכן הטוב ביותר שלא ידליק הרבה להבות, שלא יבוא לכבות בדרכים שונות שרובן אסורות. והטוב ביותר הוא שיבשל הכול מערב יום טוב גם לשבת.

גרמא שמותרת

המקרה שבו מותר לכבות הוא מקרה של גרמא. הדוגמא לכך היא בהלכות שבת (שלד סעיף כב): "תיבה שאחז בה הָאוּר, יכול לפרוס עור של גדי מצידה האחר שלא תשרף; ועושים מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה, אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים שוודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה, דגרם כיבוי מותר. הגה: במקום פסידא". גרמא זאת לא מתאימה לכיבוי ביום טוב כדלקמן.

גרמא שאסורה

בהלכות יום טוב כתוב ב"שולחן ערוך" (תקיד סעיף ג): "נר של שעוה שרוצה להדליקו ביו"ט וחס עליו שלא ישרף כולו - יכול ליתן סביבו קודם שידליקנו דבר המונע מלישרף, בענין שיכבה כשיגיע שם". דהיינו לשים את הנר בתוך מים או בתוך חול לפני שהוא מדליק אותו. אבל אחרי שמדליק אותו אסור לשים את הנר הדולק בתוך מים או חול – אע"פ שזה "גרמא", שגורם לכבותו רק אחרי שעה או יותר, כשיגיע הנר למקום המים.

מה בין גרם כיבוי שמותר לגרם שאסור

כתב המשנה ברורה (סימן תקיד ס"ק כ): "אע"ג דקיימא לן (בסימן של"ד סכ"ב בדין של תיבה שאחז בה הָאוּר) דגרם כיבוי שרי, היינו שם שאינו נוגע בדבר הדולק עיין שם, אבל כאן נוגע בשעווה שמוכנת כולה להדלקה. ולכן בין שחותך אותה ומקצרה ובין שעושה איזה דבר סביבה שיכבה הפתילה כשתגיע לשם – אסור".

כן כתב הרשב"א שאסור להדליק פתילות נוספות בתוך קערית של שמן כדי שיכלה במהרה ויכבה הנר מוקדם. אבל לדעת הרמ"א "מותר להוסיף פתילות לנר דולק כדי שיבעיר הרבה ויכבה במהרה". כמו כן מותר לדעת הרמ"א לגרום לכיבוי אחרי ההדלקה. שכתב: "ויש מתירין לחתוך נר של שעוה באור". דעת המשנה ברורה לאסור "כשנוגע בשעווה שמוכנת כולה להדלקה". בין שהוא חותך את השעווה ובין שהוא מניחה בתוך מים כך שכאשר תגיע האש למים הנר יכבה.

כיבוי גז על-ידי חסימת המצת וקירורו

יש המתירים לשים כפית או סכין בין הלהבה לבין המצת שצמוד ללהבה. בדרך הזאת הוא מתקרר וכעבור כמה שניות חוסם את זרימת הגז. המתירים טוענים שזה גרמא, כיוון שהגז לא כבה באופן ישיר, אלא בגרמא. אמנם לפי מה שראינו לעיל, לפי ה"שולחן ערוך" כשגורמים כיבוי אחרי ההדלקה – אסור. וכל מה שהותר לשים עור של צבי על התיבה אחרי שהתחילה השריפה – זה בגלל שהתיבה לא מיודעת לשריפה. אבל בנר שמיועד לשריפה – אסור לחתוך אותו או לשים אותו במים אחרי שהודלק. משמע לפי ה"שולחן ערוך", שבכל פעם כשנוגעים בדבר עצמו המוכן לשריפה, כמו נר – אסור. ולכן גם כשעושים גרמא ונוגעים באש ובמצת – אסור.

רחצה בשבת וביום טוב

המבדיל בין מים למים

ראש השנה הקרוב יחול בימים חמישי ושישי, צמוד לשבת. האם מותר להתקלח או להתרחץ בראש השנה או בשבת שאחריו? הלכה זו מורכבת וצריך לבררה, כי יש הבדל בין רחצה במים קרים לרחצה במים חמים; יש הבדל בין יום טוב לשבת; יש הבדל בין מים חמים שחוממו ביום טוב למים שחוממו לפני יום טוב; יש הבדל בין מי שרוחץ כל גופו למי שרוחץ חלק מגופו, ויש הבדל בין מי שרוחץ במקלחת למי שרוחץ באמבטיה.

רחצה ביום טוב

ב"שולחן ערוך" (תקיא ב) כתוב: "מותר להחם ביום טוב מים לרחוץ ידיו אבל לא כל גופו, אפילו אינו רוחצו בבת אחת". כי רחצת כל הגוף איננה עניין השווה לכל נפש. "אבל במים שהוחמו מערב יום טוב מותר לרחוץ כל גופו אפילו כאחד; מיהו דוקא חוץ למרחץ, אבל במרחץ אסור".

לפי דברי ה"שולחן ערוך" מותר לרחוץ במים חמים שהוחמו בערב יום טוב, אם לא מדובר במרחץ (שיש חשש שידליקו ויחממו מים רבים ביום טוב באיסור). ופסק הרב זצוק"ל כי מותר להתקלח במקלחת במים שהוחמו בערב יום טוב, אבל לא לרחוץ באמבטיה, שאמבטיה נקראת "מרחץ". וכמובן לא כל גופו במים שהוחמו ביום טוב עצמו.

דעת הרמ"א

לדעת הרמ"א אסור להתקלח במים חמים ביום טוב, גם לא במקלחת, אפילו שהוחמו בערב יום טוב. אמנם לתינוק מותר אפילו במים שהוחמו ביום טוב לצורך שתייה, כיוון שזה רגילותו של תינוק לרוחצו לעתים קרובות. גם לדעת הרמ"א מה שאסור במים שהוחמו מערב יום טוב זה רק כאשר רוחץ כל גופו בבת אחת, שכאן יש חשש שיחממו ויסיקו את המים ביום טוב. אבל אם רוחץ חלק מגופו – מותר.

רחצה במים קרים

מותר לרחוץ במים קרים ביום טוב, וצריך להיזהר בעיקר מסחיטה. שלא יסחט את השיער או את המגבת. בימינו צריך להזהיר גם לא לסחוט את מטלית הרצפה שלפעמים מנגבים בה את המקלחת אחרי הרחצה. ואם מנגבים עם מטלית יש בכך חשש סחיטה.

רחצה תוך כדי טבילה

כתב ה"שולחן ערוך" (תקי"א סעיף ג) כי "אדם מותר לטבול ביום טוב מטומאתו". והיתר זה הוא גם לנשים וגם לגברים. כתב ה"משנה ברורה" (תקיא ס"ק יט): "הסכימו כמה אחרונים שצריך ליזהר שלא יהיה במקוה רק פושרין". ויש מתירים בחמים במקוואות, כיוון שלדעתם לא נגזרה גזרת מרחצאות על מקוואות.

תיקון חטא אדם הראשון בראש השנה

נדון ונמחל לו בראש השנה

אדם הראשון חטא בראש השנה ונדון בראש השנה, ונמחל לו והאריך לו הקב"ה את עונשו מיום אחד לאלף שנים (חסר שבעים). על כן בראש השנה אנו עושים כמה וכמה דברים על מנת להזכיר את חטאו של אדם הראשון ואת תיקון חטאו.

אכילה של קודש כנגד אכילת עץ הדעת

הגמרא אומרת שיש לאכול סימנים בערב ראש השנה. ויש אומרים כי טעם העניין הוא בגלל חטא אדם הראשון, שאכל שלא כדין מעץ הדעת וקלקל באכילה. לכן אנו אוכלים את הסימנים בקדושה, להראות כי מכל אוכל אפשר להתקרב לה' בתפילה ולא להתרחק. ונוהגים לאכול את הסימנים אחרי קידוש ונטילת ידיים ובציעת "המוציא". ובמקרה כזה לא מברכים על לוביה וכד', שהם דברים שרגילים לאכול אותם בתוך הסעודה. ומברכים על תמרים וכד' שהם לא חלק מהסעודה.

לא ישנים כנגד תרדמת אדם הראשון

הגמרא אומרת כי לא ישנים בראש השנה, שכן שֵנה ביום זה איננה סימן טוב. וטעם העניין, כי אדם הראשון חטא בכך שישן אחרי שהופלה עליו תרדמה, וישן יותר מן המידה. ובשעה זו בא הנחש והחטיא את חווה, ולא היה שם אדם שיזהירה וישמור עליה. על כן אנו משתדלים להתעורר ולא לתת לכוחות הרשע לשלוט ולהפריע לכנסת ישראל.

מתקנים את הבגדים – כנגד תיקון ללבוש

עוד נוהגים לעשות "תשליך" ומנערים את הבגדים מהחטאים שדבקו בהם. וטעם העניין הוא כנגד תיקון לבושו של אדם הראשון שניתן לו כחסד על-ידי הקב"ה אחרי חטאו. ובאמת בבגדים של האדם יכולים להידבק כל החטאים או כל המצוות. כמו ציצית ששקולה כנגד כל התורה כולה. על כן אנו מנערים את הבגדים ב"תשליך" – להראות שאנו משליכים מהם את כל מה שקשור לחטא.

הארת פנים כנגד מחלוקת אדם וחוה

עוד יש להיזהר להאיר פנים ביום זה של ראש השנה. כך כתב הבן איש חי (נצבים ו): "יזהר שלא יכעוס, דמלבד חומר איסור הכעס, שהוא קשה בכל זמן, הנה הוא ביום ראש השנה, אינו סימן טוב לאדם, והאשה צריכה להיות זריזה לערוך השלחן ולכסותו במפה יפה, קודם שיבא בעלה מבית הכנסת, כדי שבבואו ימצא השלחן ערוך, והוא לסימן טוב, אך אם נזדמן שבא ולא ראה השלחן ערוך, לא יתקוטט עם אשתו ויכעוס, דהכעס הוא סימן רע ביותר, אלא יסבול ולא יקפיד אפילו בלב".

וטעם העניין הוא כי אחרי שחטא אדם הראשון שאל אותו אלוקים: למה עשית זאת? ותשובתו הייתה כי האשה אשמה. ואחר כך רב אדם עם חוה ופרש ממנה 130 שנה. על כן אנו מתקנים את המחלוקת הזאת בשלום בית ובהארת פנים בתוך הבית. ויהי רצון שמתוך כך נזכה להארת פנים של מעלה כדכתיב: "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה, ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן ". אמן ואמן. 

קול צופייך - פרשת האזינו תשע''ז - אותה שנה לא עשו ..
  
קול צופייך - פרשת האזינו תשע''ו בנושא מעמד הר ..
  
קול צופייך - פרשת האזינו - תשע''ד - תקע בשופר ..
  
כתוב תגובה
הרה"ג שמואל אליהו שליט"א
רב העיר צפת וחבר מועצת הרבנות הראשית
כתובת: רח' ריינס 17 ירושלים
טלפון במשרד: 02-651-4399
פקס: 02-653-6842