To view this notification widget you need to have JavaScript enabled. This notification widget was easily created with NotifySnack.
 
מרן הראשון לציון
הרב מרדכי אליהו זצוק"ל
אביהם של ישראל
קול צופייך - לך לך | הרב שמואל אליהו שיעור השבועי | פרשת שבוע - בראשית
שיעורי קול צופייך

 
חיפוש במדור זה
       
קול צופייך - פרשת עקב התשע''ח - קריאת שמע למעשה

בס"ד

פרשת עקב תשע"ח

 

לחיות את קריאת שמע

וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ

וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ

משה מלמד אותנו כי אלוקים מקיים בנו את הברית ואת החסד שנשבע לאבותינו. ומה כלול בברית ובחסד הללו? אהבה – "וַאֲהֵבְךָ". ברכה – "וּבֵרַכְךָ". פריון – "וְהִרְבֶּךָ". ברכה לצאצאים – "וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ". ברכה כלכלית – "וּפְרִי־אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹ֣ת צֹאנֶךָ". ארץ ישראל – "עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ". ברכה מכל העמים – "בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַֽעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ" (דברים ז יג-טז).

ברית של אהבה

כל הברכות הללו נאמרו לאבות. הברכה על אהבת ה' נאמרה לאברהם ברמז בברית המילה, במילים "וְאֶתְּנָ֥ה בְרִיתִ֖י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ " (בראשית יז). הסביר שם רש"י: "ברית של אהבה וברית הארץ להורישה לך ע"י מצוה זו". מתוך האהבה הזאת באה ברכת הריבוי "וְאַרְבֶּ֥ה אוֹתְךָ֖ בִּמְאֹ֥ד מְאֹֽד", כמו שנשבע אלוקים לאברהם אחרי העקידה. "וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם וכו', כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם" (בראשית כבי ז).

מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירשׁ

ומה שנאמר בפרשתנו על ברכת השפע הכלכלי הוא קיום הברכה שניתנה ליעקב. "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירשׁ" (בראשית כז כח). ההבטחה שכל הברכה תהיה בארץ נאמרה לכל האבות: "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים".

לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי

הדבר היחידי שאין בו התאמה בין האמור בפרשה שלנו לבין המובטח לאבות הוא היחס לאומות העולם. לאברהם נאמר בתחילת דרכו: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ג. יח, יח). על דבר זה נכרתה ברית בעת ציווי המילה: "אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם". אחרי העקידה אלוקים גם נשבע על כך: "וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי". הברכה הזאת נאמרה גם לצאצאים של אברהם אבינו, ליעקב ולבניו: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ" (בראשית פרק כח יד).

ואילו בפרשה שלנו נאמר שאנו אוכלים את העמים: "בָּר֥וּךְ תִּֽהְיֶ֖ה מִכָּל־הָעַמִּ֑ים". על חשבונם: "וְאָכַלְתָּ֣ אֶת־כָּל־הָֽעַמִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ לֹא־תָח֥וֹס עֵֽינְךָ֖ עֲלֵיהֶ֑ם וְלֹ֤א תַעֲבֹד֙ אֶת־ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּֽי־מוֹקֵ֥שׁ ה֖וּא לָֽךְ". ולא מוזכר דבר על השפע שהם מקבלים מאיתנו.

צריך ליישב ולומר שבפרשה שלנו התורה מדברת על גויי הארץ המקולקלים, כמו שמובא בהמשך הפסוקים: "כִּ֤י תֹאמַר֙ בִּלְבָ֣בְךָ֔ רַבִּ֛ים הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֖לֶּה מִמֶּ֑נִּי אֵיכָ֥ה אוּכַ֖ל לְהוֹרִישָֽׁם". גויים שפלים שבאומות שמקלקלים את העולם ועלולים לקלקל את ישראל בעבודה הזרה והשפלה. בקלקול הזה ובעמים הללו צריך להילחם בכל הכוח, כמו שאברהם נלחם בארבעת מלכי הצפון למרות שתפקידו להביא לעולם ברכה.

כל זה לא סותר את תפקיד הבאת הברכה לעולם, כמו שמצווה משה בפרשת "כי תבא" לקחת בכניסתם לארץ אבנים גדולות ולכתוב עליהן את כל התורה בשבעים לשון, כדי שילמדו מהם הגויים חכמה ודעת (סוטה לג. דברים כז ח). זה מה שנאמר בחלק השני של "עלינו לשבח": "לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי. וְכָל בְּנֵי בָשָֹר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ. יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל. כִּי לְךָ תִכְרַע כָּל בֶּרֶךְ תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן. לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ יִכְרְעוּ וְיִפֹּלוּ וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּנוּ. וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עוֹל מַלְכוּתֶךָ".

לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם

יש שואלים האם הפסוק שנאמר על גויי הארץ – "לֹא־תָח֥וֹס עֵֽינְךָ֖ עֲלֵיהֶ֑ם וְלֹ֤א תַעֲבֹד֙ אֶת אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּֽי־מוֹקֵ֥שׁ ה֖וּא לָֽךְ" – הוא ציווי או ברכה. נוסח הפסוק הוא נוסח של ציווי. העובדה שהציווי הזה נכתב ברצף הברכות על הברית ועל החסד מלמדת שזו ברכה, לדעת לא לרחם על אכזרים, שכל המרחם עליהם מתאכזר על רחמנים. ובאמת זה כנראה גם ציווי וגם ברכה. שנדע להיות תקיפים מול אויבינו ושונאינו. 

מיישמים את קריאת שמע בעת קריאתה

וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם

"שמע" "והיה אם שמע" קוראים בבוקר ובערב, שמים במזוזות הבתים, מניחים בתפילין בין עינינו ועל ליבנו – והכול לא בשביל לדעת מה כתוב בהן, אלא כדי שנטמיע בתוכנו את התוכן שכתוב בהן. זהו שכתוב בפרשה "וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת־דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל־לְבַבְכֶ֖ם וְעַֽל־נַפְשְׁכֶ֑ם". שכידוע יש הבדל בין לימוד תורה לבין שימת תורה. שבשימה מטמיעים את התורה בליבנו. כאמור: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל". ובגמרא "רבי עקיבא אומר מנין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו שנאמר 'ולמדה את בני ישראל'. ומנין עד שתהא סדורה בפיהם? שנאמר 'שימה בפיהם'" (עירובין נד ע"ב).

חלק מהשימה של התורה היא הקיום שלה תוך כדי קריאה. ועל זה יש כמה וכמה הלכות שיפורטו בהמשך. וכך אמרו חכמינו: "כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא תְּפִלִּין, כְּאִלּוּ מֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ" (ברכות יד ע"ב). ללמדך כי בקריאת שמע אדם צריך אדם ליישם את מה שהוא אומר.

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל – השמע לאוזנך

ובגמרא: "רבי יהודה אומר משום רבי אלעזר בן עזריה הקורא את שְׁמַע צריך שישמיע לאזנו שנאמר שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך" (מגילה כ ע"א). להלכה נקבע שלפחות ישמיע לאזנו. "צריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בפיו, ואם לא השמיע לאזנו, יצא ובלבד שיוציא בשפתיו" (שו"ע סב ג). ו"אם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו – יצא" (שם ד).

אבל העדיפות הוא בקול ממש. וכך בשו"ע (סא ד) נאמר: "נוהגין לקרות פסוק ראשון בקול רם, כדי לעורר הכוונה". ועל כל קריאת שמע מביא ה"שולחן ערוך": "יש נוהגים לקרות קריאת שמע בקול רם, ויש נוהגים לקרותו בלחש". ואומר הרמ"א כי על הפסוק הראשון אין מחלוקת שצריך לשומעו: "ומכל מקום יאמרו פסוק ראשון בקול רם, וכן נוהגין" (ראה כה"ח שם ס"ק ע).

ה' אֱלֹהֵינוּ - קבלת עול מלכות שמים

באמירת "ה' אלוקינו" צריך ה' לקבל מלכותו של ה' ולא רק לומר בפיו או לכוון במחשבתו. ולכן כתוב בשו"ע (סב סעיף ה) "צריך שליח צבור להשמיע קולו בשמע ישראל כדי שישמעו הקהל וימליכו שם שמים יחד". כן נאמר גם "יקרא קריאת שמע בכוונה, באימה, ביראה, ברתת וזיע" (סא סעיף א) מתוך הכרה שהוא ניצב מול ה' ומקבל מלכותו.

ולכן: "נוהגין ליתן ידיהם על פניהם בקריאת פסוק ראשון, כדי שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכווין". שנהיה ממוקדים בשמיעה ולא בראיית דברים המסיחים את הדעת. ולכן אם אדם לא כיוון ליבו בפסוק ראשון – חוזר וקורא אותו. כי צריך גם להבין ולקבל.

ה' אֶחָד – אין עוד מלבדו

ובאמירת ה' אחד יכוון שאין עוד מלבדו. וכן נאמר בשולחן ערוך (סא ו) שצריך לכוון שה' אחד בשמים ובארץ, "ויאריך בדלי"ת של אחד שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בד' רוחות העולם. ולא יאריך יותר מכשיעור זה. ויש נוהגים להטות הראש כפי המחשבה: מעלה ומטה ולד' רוחות".

בגמרא כתוב שצריך להיזהר לא לקרוא "שמע ישראל" פעמיים (ברכות לג ע"ב), שנראה כאילו יש שתי רשויות ח"ו. וכן נפסק בשולחן ערוך (סא סעיף ט): "אסור לומר שמע ב' פעמים, בין שכופל התיבות שאומר שמע שמע בין שכופל הפסוק ראשון". וכן יש להיזהר בסליחות או בתפילות לא לחזור על המילים שמע שמע. ולא כל הפסוק כולו. אמנם אם קורא כל פרשה ראשונה או כל קריאת שמע וחוזר אחר כך – מותר (שם י).

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד

באמירת "ברוך שם" אנו חוזרים על משמעות שמע ישראל, שהיא קבלת מלכותו. על מנת להדגיש את החשיבות הגדולה של קבלת מלכות שמים לבין המצוות יש חובה להפריד בין קבלת מלכות שמים לבין קיום המצוות, שהיא אחת מכולן והרבה מעבר לכל אחת ואחת. כן נפסק בשולחן ערוך (סא סעיף יד) שצריך לעשות הפסקה קטנה בין "שמע ישראל" לבין "ברוך שם". ובין "ברוך שם" ל"ואהבת", כדי להפסיק בין קבלת מלכות שמים לשאר מצוות. שהרי "ברוך שם" זה סוג של קבלת עול מלכות שמים.

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד – לקרוא לציבור

כשאדם קורא "שמע ישראל" הוא למעשה פונה לכל עם ישראל, ולכן צריך לקרוא את הפסוק בקול כדי שהמילים הללו יישמעו ויתקבלו באהבה אצל כל בית הכנסת ואולי כל קהל עדת ישראל. לכן חשוב לקרוא את קריאת שמע בציבור ולא רק בינו לבין עצמו. וכשאדם נמצא בציבור הוא צריך לחזור ולקרוא קריאת שמע, אפילו אם קרא לפני כן בינו לבין עצמו, כדי שלא ייראה כאילו פורש מהציבור. כך בשו"ע (סה סעיף ב ג): קרא קריאת שמע ונכנס לבית הכנסת ומצא צבור שקורין קריאת שמע, טוב שיקרא עמהם כל ק"ש ויקבל שכר כקורא בתורה, ובכל מקרה חייב לקרות עמהם פסוק ראשון, שלא ייראה כאילו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים עם חבריו. "והוא הדין אם הוא בבהכ"נ ואומר דברי תחנונים או פסוקים, במקום שרשאי לפסוק".

וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ

"וּבְכָל נַפְשְׁךָ" - וַאֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ

צריך לכוון במילים אלו שאנו אוהבים את ה' בכל ליבנו, נפשנו ומאודנו. ואמרו חכמינו שאהבה זו היא כל כך גדולה עד שדרשו על המילים: "וּבְכָל נַפְשְׁךָ" - וַאֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ (ברכות סא ע"ב). וכך צריך לכוון בקריאת שמע. "יאריך בדל"ת דאחד, ויכוין בעת שמאריך בו למסור עצמו בסקילה שריפה הרג חנק, על קדוש השם" (בן איש חי וארא ט).

במסירות נפש - מתמהרת קץ הגאולה

וב"שער הכוונות" (כוונות קריאת שמע דרוש ו): כתוב כי האדם גורם עילוי גדול לשכינה על ידי תפילתו. "כי עונותינו מפילים אותה כביכול וזכיותינו מעלים אותה". ובשביל זה צריכים צדיקים גדולים שיהיו כמו "גדפין דשכינתא" שהם הכנפיים של השכינה שמעלות אותה למעלה למעלה. "ולטעם זה הגלות מתעכב ומתארך כי אין בנו מי שיוכל לעלות במדרגה הזו כי אם יהיה בינינו מי שיוכל לעלות שם נשמתו", ואם היו אנשים כאלה "היתה מתמהרת קץ הגאולה".

"ולסיבה זו הקץ מתארך וכמעט רוב הרעות והצרות הבאות על האדם באות לסיבה זו. אמנם עם כל זה יש קצת תיקון במה שנמסור נפשינו על קדוש השם בכל לב, כי על ידי כן אפילו אין בנו שום מעשים טובים והרשענו עד להפליא, הנה על ידי מסירת נפשינו להריגה מתכפרים עונותינו כולם ויש בנו יכולת לעלות עד אימא עלאה כמ"ש חז"ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך".  

וכשקוראים את הפסוקים הללו אי אפשר שלא לחשוב על כל החיילים שמוסרים נפשם למען עם ישראל, וחלקם מסרו נפשם לגמרי. שאפילו אין בהם שום מעשים, ואפילו אם חלילה הרשיעו עד להפליא, בזכות מסירות הנפש שלהם זוכים אנחנו ונגאלים "ומתמהרת קץ הגאולה".

 

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ

והיו - שלא יקרא למפרע

כך נאמר בגמרא (ברכות יג) וכך נפסק בשולחן ערוך (סד סעיף א) "קראה למפרע, לא יצא. במה דברים אמורים, בסדר הפסוקים. אבל אם הקדים פרשה לחברתה, אף על פי שאינו רשאי, יצא לפי שאינה סמוכה לה בתורה". ולכן אם אדם דילג פסוק אחד – חוזר וקורא את כל הפרשה כסדר ולא רק את הפסוק שדילג.

ולכן אם "קרא פרשה וטעה בה, אם יודע היכן טעה כגון שקרא כולה אלא שדילג פסוק אחד באמצע, חוזר לראש אותו הפסוק וגומר הפרשה. ואם אינו יודע היכן טעה, חוזר לראש הפרשה". וכיוון שקריאת שמע היא מהתורה, אם יש ספק אם טעה או לא – חוזר לראש וקורא שנית.

אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם – בכל יום יהיו בעיניך כחדשים

חכמינו למדו מהמילים "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" שכל יום תהיה קריאת שמע חדשה בשבילו. "ולא כמי שכבר שמע אותו הרבה פעמים שאינו חביב אצלו" (סימן סא סעיף ב). ובוודאי המילים של קריאת שמע אינן חידוש לו. אבל כיוון שמדובר כאן לא על לימוד אלא על חיות של הרגשה, זה יכול להיות חדש כל יום כאילו ניתנה היום מסיני. וכתב מהרח"ו ז"ל: "בכל תפלה ותפלה מתחדשים מוחין חדשים לגמרי כי אין לך שום תפלה שלא יתחדש אור שפע בה". וממשיך ואומר: "ואין לך כל תפלה ותפלה מיום שנברא העולם עד לעתיד שתדמה לחברתה כלל ועיקר" (שער מאמרי רז"ל, פרקי אבות).

עַל־לְבָבֶֽךָ - עד כאן צריכה כוונה

הגמרא במסכת ברכות (יג ע"א) מביאה את דעת רבי אליעזר שאומר כי עד מילים אלו חייבים לכוון. "על לבבך - יכול תהא כל הפרשה צריכה כוונה תלמוד לומר 'האלה', עד כאן צריכה כוונה מכאן ואילך אין צריכה כוונה דברי רבי אליעזר, אמר ליה רבי עקיבא הרי הוא אומר 'אשר אנכי מצוך היום על לבבך' מכאן אתה למד שכל הפרשה כולה צריכה כוונה". ובהמשך הגמרא מובאת דעת רבי יהודה שאומר כי עיקר מצוות הכוונה היא בפסוק ראשון.

ובשו"ע (סא סעיף ה) מובא ש"נוהגין ליתן ידיהם על פניהם בקריאת פסוק ראשון, כדי שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכוין". ועוד נהגו לקרוא פסוק ראשון בקול רם כדי לעורר את הכוונה (סא סעיף ד). ואם אדם "קורא את שמע ולא כוון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל - לא יצא ידי חובתו. והשאר, אם לא כוון לבו אפילו היה קורא בתורה, או מגיה הפרשיות האלו בעונת קריאת שמע, יצא, והוא שכוון לבו בפסוק ראשון" (שו"ע ס). ולכן צריך לחזור ולקרוא את הפסוק הראשון אחרי שקרא את כל פרשת שמע הראשונה. ואע"פ שנפסקה הלכה כרבי יהודה, צריך להשתדל לכוון לפחות עד "על לבבך", ואם יכוון בכל קריאת שמע – הרי זה משובח.

עַל לְבָבֶךָ - תפילין וציצית כנגד הלב

עוד ב"שולחן ערוך" (סימן כד סעיף ב) "מצוה לאחוז הציצית ביד שמאלית כנגד לבו בשעת קריאת שמע, רמז לדבר והיו הדברים האלה וגו' על לבבך" (דברים ו, ו). גם התפילין של יד צריכים להיות כנגד הלב בגלל הפסוק הזה (כ א).

וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ

וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָשֶׁיִּהְיוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה מְחֻדָּדִים בְּפִיךָ

תָּנוּ רַבָּנָן, (דברים ו) "וְשִׁנַּנְתָּם" - שֶׁיִּהְיוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה מְחֻדָּדִים בְּפִיךָ (קידושין ל ע"א) ולכן "צריך להפסיק בין היום על לבבך, ובין היום לאהבה, שלא יהא נראה היום ולא למחר". כן: "צריך להפסיק בין נשבע לה', כדי להטעים יפה העי"ן שלא תהא נראית כה"א". כן "צריך ליתן ריוח בין וחרה לאף, דלא לשתמע וחרף". כן: "צריך ליתן ריוח בין תיבה שתחילתה כסוף תיבה שלפניה, כגון: בכל לבבך; על לבבכם; בכל לבבכם; עשב בשדך; ואבדתם מהרה; הכנף פתיל; אתכם מארץ" (שו"ע סימן סא ועיין שם עוד דקדוקים).

וְדִבַּרְתָּ בָּם – עשה אותם קבע

הגמרא במסכת יומא (יט ע"ב) לומדת מהמילים הללו שאין רשות לדבר תוך כדי קריאת שמע בדברים אחרים, והמדבר עובר בעשה. עוד לומדת הגמרא שכשקוראים קריאת שמע צריכים להיות מרוכזים בקריאה ולא בדברים אחרים. "רבי אחא אומר ודברת בם עשה אותן קבע ואל תעשם עראי".

וב"שולחן ערוך" (סג סעיף ו): "הקורא קריאת שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו בפרשה ראשונה שהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים, מפני שנראה כקורא עראי, וכתיב: ודברת בם (דברים ו, ז) ודרשינן: עשה אותם קבע". ואם היה עוסק במלאכתו – יפסוק כשקורא ק"ש. (ז) ואם היה על האילן לא צריך לרדת, אבל צריך להפסיק במלאכה. (ח) ואם היה עם תיק על גבו – לא צריך להורידו, אבל לא יקרא תוך כדי שהוא מעלה או מוריד את התיק או את המשא שעליו. (ט) "מפני שאין לבו מיושב".

בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ

במשנה: "בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטה ויקרא ובבקר יעמוד. שנאמר 'ובשכבך ובקומך'. ובית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו שנאמר 'ובלכתך בדרך', אם כן למה נאמר 'ובשכבך ובקומך'? בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים". וכיוון שהלכה כמו בית הלל – "מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד, נקרא עבריין" (ב).

וכיוון שעיקר בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ נכתב לגבי זמן הקריאה, נפסק בשו"ע (נח) לקרוא קריאת שמע עם הנץ החמה. "ומי שהוא אנוס, כגון שהיה משכים לצאת לדרך במקום גדודי חיה ולסטים, שלא יוכל לעמוד ולא לכוין אפילו פרשה ראשונה ואפילו עד 'לבבך' או שבני השיירא הולכים מהרה ולא ימתינו לו כלל, יכול לקרותה עם ברכותיה משעלה עמוד השחר, דכיון שעלה עמוד השחר שפיר קרינן ביה 'ובקומך' וגם שפיר מקרי יוצר אור. אבל אם אינו במקום גדודי חיה וליסטים, וגם אין בני השיירא נחפזים כ"כ, אפילו יוצא לדרך אחר שעלה עמוד השחר אינו קורא עד שיגיע זמנה".

וגם "אם לא קרא אותה קודם הנץ החמה - יש לו להקדים לקרותה במהרה כל מה שיוכל" (נח ב). ולכל הפחות קודם סוף שלוש שעות מעלות השחר. "אם עברה שעה ג' ולא קראה - קורא אותה בברכותיה כל שעה ד' שהוא שליש היום, ואין לו שכר כקורא בזמנה. ואם עברה שעה ד' ולא קראה - קוראה בלא ברכותיה כל היום" (נח ו).

וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ – קורא בדרך וקורא שוכב

ב"שולחן ערוך" (סימן סג סעיף א) כתוב: "קורא אותה מהלך או עומד או שוכב או רוכב על גבי בהמה או יושב, אבל לא פרקדן דהיינו שפניו טוחות בקרקע או מושלך על גבו ופניו למעלה, אבל קורא והוא שוכב על צדו". אמנם בפסוק ראשון שבו עיקר הכוונה צריך לעמוד. "היה מהלך בדרך ורצה לקרות קריאת שמע, צריך לעמוד בפסוק ראשון".

וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ

וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ - צריך להניח תפילין בעת קריאת שמע

הזכרנו לעיל את דברי הגמרא שאומרת כי כל מי שקורא קריאת שמע בבוקר בלי תפילין הרי הוא מעיד עדות שקר בעצמו. אבל בלילה או בשבת או כשאין לו – אין בזה עדות שקר. ואם הביאו לו תפילין תוך כדי קריאת שמע – מניח אותן. "אם שכח להניח ציצית ותפילין, יכול להפסיק בין הפרקים להניחם, ויברך עליהם. הגה: וי"א שלא יברך עליהם עד אחר התפלה, והכי נהוג לענין טלית" (סו סעיף ב).

וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ  – למשש בציצית ובתפילין

עיקר הפסוק הוא לזכור את התפילין, ולא רק שיהיו מונחות על הראש. ולכן כתב ב"שולחן ערוך" (סא סעיף כה): "כשיאמר: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ - ימשמש בתפילין של יד, וכשיאמר: וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ - ימשמש בשל ראש וכשיאמר: וּרְאִיתֶם אֹתוֹ - ימשמש בשתי ציציות שלפניו". ועל הכוונה בציצית כתב בבן איש חי (פרשת נח יז) "נכון להסתכל בציצית, ויכוין ויצייר במחשבתו, כאלו יש בהם חוט מראה תכלת, שהוא דומה לרקיע, מפני דאותה הארה, לא נפסקה, וכמו שכתב מהרח"ו ז"ל, וימצא טוב בכונה זו".

המניח תפילין צריך ליזהר מהרהור תאוות אישה

מכיוון שכל קריאת שמע מתקיימת בעת קריאתה, נפסק להלכה ש"המניח תפילין צריך ליזהר מהרהור תאות אשה" (שו"ע לח). והרבה הלכות נאמרו בקריאת שמע להזהיר שלא להסיח המחשבה. ולכן "טפח מגולה באשה, במקום שדרכה לכסותו, אפי' היא אשתו, אסור לקרות ק"ש כנגדה". וכן: "שער של אשה שדרכה לכסותו, אסור לקרות כנגדו". וכן: "יש ליזהר משמיעת קול זמר אשה בשעת קריאת שמע", ועוד. כן מביא ה"שולחן ערוך" (סימן עט) הלכות רבות שקשורות לקדושת המקום שנמצא בו שיהיה נקי ומכובד. כל זה כדי שאדם יקרא קריאת שמע בקדושה ובטהרה ולא יתקיים בו ח"ו "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (דברים פרק כג טו).

גם בפרשה שנייה – העיקר כוונת הלב

גם בפרשה שנייה של קריאת שמע מדגישה התורה כמה וכמה פעמים על חשיבות כוונת הלב ואהבתו. בפסוק ראשון נאמר לאהוב בכל הלב והנפש: "וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֹתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת־ה֤' אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל־ לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם". גם באזהרה שבאה אחריה נאמר להיזהר בעיקר מפתיון הלב. "הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּ֥ן יִפְתֶּ֖ה לְבַבְכֶ֑ם", שמביא את כל הקלקולים עד לעבודה זרה. גם בציווי התפילין מודגשת כוונת הלב. "וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת־דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל־לְבַבְכֶ֖ם וְעַֽל־נַפְשְׁכֶ֑ם וּקְשַׁרְתֶּ֨ם אֹתָ֤ם לְאוֹת֙ עַל־יֶדְכֶ֔ם וְהָי֥וּ לְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֵיכֶֽם".

ומצווה זו של טהרת הלב שייכת גם בנשים כמו באנשים, שהיא עיקר העיקרים שהתורה מצווה אותנו, ולכן צריך כל אדם לשמור על טהרת ליבו ולא לטמאו בכל דבר שמשיח את הדעת מה' יתברך ומאהבתו. ויהי רצון שנאהב את ה' בכל ליבנו ויתקיים בנו: "לְמַ֨עַן יִרְבּ֤וּ יְמֵיכֶם֙ וִימֵ֣י בְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע ה֛' לַאֲבֹתֵיכֶ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם כִּימֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם עַל־הָאָֽרֶץ". אמן ואמן.

קול צופייך - פרשת עקב התשע''ז - הלכות שידוכין
  
קול צופייך - פרשת עקב תשע''ו - קדושת התפילין יותר ..
  
קול צופייך - פרשת עקב תשע''ה בנושא ארץ-ישראל ..
  
קול צופייך - פרשת עקב - תשע''ד - הלכות שביעית
  
כתוב תגובה
הרה"ג שמואל אליהו שליט"א
רב העיר צפת וחבר מועצת הרבנות הראשית
כתובת: רח' ריינס 17 ירושלים
טלפון במשרד: 02-651-4399
פקס: 02-653-6842