To view this notification widget you need to have JavaScript enabled. This notification widget was easily created with NotifySnack.
 
מרן הראשון לציון
הרב מרדכי אליהו זצוק"ל
אביהם של ישראל
קול צופייך - וישלח | הרב שמואל אליהו שיעור השבועי | פרשת שבוע - וישלח
שיעורי קול צופייך

 
חיפוש במדור זה
       
קול צופייך - פרשת ויצא התשע''ט - המצב בדרום, תפילה לישועה והלכות שומרים

בס"ד

פרשת ויצא תשע"ט

תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב

מהלכות עובד-מעביד

שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה

כִּשְׂמֹחַ כָּל הָאָרֶץ שְׁמָמָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ

בעת הגאולה ישמח העולם כולו, ובכללם יושבי האיים הרחוקים ביותר. "ה' מָלָךְ תָּגֵל הָאָרֶץ יִשְׂמְחוּ אִיִּים רַבִּים". עם זאת "אֵשׁ לְפָנָיו תֵּלֵךְ וּתְלַהֵט סָבִיב צָרָיו" (תהילים צז). ומי הם הצרים שתלהט אותם האש? עשו ואדום, ששמחו לאידו של עם ישראל, ומי ש"שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה" (משלי יז). עליהם נאמר: "כִּשְׂמֹחַ כָּל הָאָרֶץ שְׁמָמָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ". וכל כך למה? בגלל ששמחת על מפלתם של ישראל "כְּשִׂמְחָתְךָ לְנַחֲלַת בֵּית יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר שָׁמֵמָה - כֵּן אֶעֱשֶׂה לָּךְ. שְׁמָמָה תִהְיֶה הַר שֵׂעִיר וְכָל אֱדוֹם כֻּלָּהּ וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'" (יחזקאל לה).

מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע וּפִרְיוֹ שָׂרָף מְעוֹפֵף

גם הפלישתים שמחו במפלתם של ישראל. דוד המלך מזכיר את התכונה הזאת ואומר: "אַל תַּגִּידוּ בְגַת אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים" (שמואל ב א יט). כשליבם של הפלישתים טוב עליהם, הם לועגים לשמשון אחרי שהתעללו בו וניקרו את עיניו. "וַיְהִי כְּטוֹב לִבָּם וַיֹּאמְרוּ קִרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן וִישַׂחֶק לָנוּ וַיִּקְרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן מִבֵּית הָאֲסוּרִים וַיְצַחֵק לִפְנֵיהֶם וַיַּעֲמִידוּ אוֹתוֹ בֵּין הָעַמּוּדִים" (שופטים טז כה). על כן נוקם בהם שמשון ומפיל עליהם את הבית. בגלל התכונה הזאת בדיוק עתיד ה' לעשות בהם נקמה: "אַל תִּשְׂמְחִי פְלֶשֶׁת כֻּלֵּךְ כִּי נִשְׁבַּר שֵׁבֶט מַכֵּךְ כִּי מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע וּפִרְיוֹ שָׂרָף מְעוֹפֵף" (ישעיה יד כט).

לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד

כנגד שורש הצפע הזה נמצא עם ישראל. הוא נוצר כנגד כל הרוע והניצול, כנגד כל השנאה, הקנאה והתחרות. לא לחינם נולדים 12 השבטים תוך כדי בידול מתרבות הרוע של לבן וחרן. גם עם ישראל נוצר תוך כדי בידול מתרבות מצרים, בית עבדים. התורה מזהירה אותנו מהתרבות הזאת גם אחרי יציאתנו ממצרים, שלא להעביד את הפועלים בפרך כמו המצרים. "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד". ובוודאי לא תרדה בו. "לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ". למה? "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (ויקרא כה).

גם בעתיד נצא מהגלות על רקע הרגישות האנושית הזאת: "לִמְדוּ הֵיטֵב. דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט. אַשְּׁרוּ חָמוֹץ (מי שנחמס) שִׁפְטוּ יָתוֹם. רִיבוּ אַלְמָנָה. לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה, יֹאמַר ה', אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים - כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע - כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" (ישעיהו א).

הכול כמנהג המדינה?

מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב - אינו רשאי לכופן

אחד הכללים היסודיים בהלכות פועלים הוא מנהג המדינה. "הכול כמנהג המדינה" (שו"ע חו"מ שלא). כך מלמדת המשנה (בבא מציעא פג ע"א): "השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב (להגיע בהנץ החמה ולעבוד עד השקיעה). מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב - אינו רשאי לכופן (אלא אם כן סיכם מראש שכך תנאי העבודה). מקום שנהגו לזון - יזון, לספק במתיקה - יספק, הכל כמנהג המדינה". וכך נפסק להלכה. "השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו יכול לכופן, אפילו הוסיף על שכרן, כיון שלא התנה כן בשעה ששכרן" (שו"ע חו"מ של"א א).

מנהג חרן – מנהג הדיוט הוא

המפגש הראשון של יעקב עם תרבות חרן הוא עם הרועים שמתבטלים, ומתרצים את ההתבטלות הזאת בכך שזה מנהג המדינה. "וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן" (בראשית כט ח). יעקב לא מתרשם מהמנהג הקלוקל של חרן: "וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ". הוא יודע שמנהג שאינו הגון אינו מנהג.

מנהג שאין לו ראיה מן התורה, אינו אלא כטועה בשיקול הדעת

כך למדנו במסכת סופרים (פרק יד) שם מסופר כי היה נהוג לקרוא חלקים ממגילת אסתר בכל מוצאי שבת בחודש אדר. וכתוב שם: "ונהגו כן העם, שאין הלכה נקבעת עד שיהא מנהג, וזה שאמרו מנהג מבטל הלכה, מנהג וותיקין, אבל מנהג שאין לו ראייה מן התורה, אינו אלא כטועה בשיקול הדעת". המרדכי (בבא מציעא שסו) הזכיר את הכלל הזה שנכתב במסכת סופרים, והזכיר גם את דברי ר"ת (בתחילת מסכת בבא בתרא ב ע"א), שלא נוהגים במנהגים שאינם הגונים, אע"פ שהם מנהג המדינה. "ונראה לר"ת דדוקא בהוצא ודפנא אבל פחות מכאן אפילו נהגו - מנהג הדיוט הוא. ומוכיח מכאן דיש מנהגים שאין לסמוך עליהם אפילו היכא דתנן הכל המנהג המדינה".

מנהג מדינה קלוקל בימינו

אנחנו צריכים ליישם את הכלל הזה בתוכנו. יש מקומות שמנהג הפועלים הוא לאחר לעבודה או לצאת להפסקה בלי לדווח. יש מקומות שנוהגים לנהל שיחות פרטיות בשעות העבודה. יש מקומות שנוהגים להשתמש בכלים של העבודה לצרכים פרטיים. יש מקומות שעובדים מבקשים מחבריהם להחתים להם כרטיס במקומם. יש כאלה שמרמים את מס הכנסה.

מאידך, יש מעבידים שמשלמים משכורות באופן קבוע באיחור של 15 יום. יש חוק של פשיטת רגל, שמסיר מעל בעל הבית אחריות על חובות שצבר כלפי ספקים או כלפי עובדים. מנהג המקום לא מתיר לנו להתנהג באופן דומה.

מנהג המקום בעניין בארות המים

עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר

מנהג המקום של הפועלים קשור לבעלות על בארות המים. "וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן" (בראשית כט ז). הם מרגישים בעלים על המים ורשאים לסגור את המעיין שאחרים לא ישתו ממנו. התשובה של הרועים מעוררת קושיות רבות. באיזה מקום בעולם חוסמים בארות מים כדי שישתו מהם רק אנשים מסוימים? ולמה יעקב מסיר את האבן מעל פי הבאר?

יעקב הבין שהמנהג הזה דומה קצת למנהג של הפלישתים, לסתום בארות ולמלא אותן עפר. הוא הכיר את המנהג הזה, שהרי גם לאביו יצחק וגם לסבו אברהם סתמו הפלישתים את הבארות ומילאו אותן עפר, אלא שכאן הוא מתעסק עם נוכרים קצת יותר מתורבתים ומפותחים. הם לא סותמים את הבאר לכולם, הם סוגרים אותה רק לאנשים אחרים. האם זה מותר?

מעיין של בני העיר - חייהן קודמין לחיי אחרים

הגמרא (בבא מציעא סב ע"א) אומרת: "שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים אם שותין - שניהם מתים. ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חברך".

כן הדין במעיינות. אנשי העיר לא יכולים לחסום אותם בפני אנשי עיר אחרת, "וחי אחיך עימך". רק אם המים לא מספיקים לשתי העיירות – חיי עירך קודמים לחיי עיר אחרת. "מעיין של בני העיר, חייהן וחיי אחרים - חייהן קודמין לחיי אחרים, בהמתם ובהמת אחרים - בהמתם קודמת לבהמת אחרים, כביסתן וכביסת אחרים - כביסתן קודמת לכביסת אחרים, חיי אחרים וכביסתן - חיי אחרים קודמין לכביסתן, רבי יוסי אומר: כביסתן קודמת לחיי אחרים" (נדרים פ ע"ב. וראה עוד תוספתא ב"מ יב יד). וטעמו הוא בגלל הסכנה שבחוסר כיבוס הבגדים.  האם ההלכה היא כמו רבי יוסי או כמו חכמים?

הבית שמואל (אע"ז סימן פ ס"ק טו) טוען שהרמב"ם פסק כמו רבי יוסי (הלכות אישות פרק כא הלכה יא). עם זאת, תמהו הבית שמואל והחלקת מחוקק על הכרעת הרמב"ם. גם השו"ע לא קיבל את הכרעת הרמב"ם (אה"ז סימן פ סעיף יב) ופסק כדעת חכמים ולא כדעת רבי יוסי (ועיין שו"ת משנה הלכות חלק יט סימן פא).

מוזהר הפועל שלא יבטל מעט כאן ומעט כאן

בטלנות בניגוד להלכה

גם הרביצה הבטלנית של הרועים ליד הבאר הסגורה היא בניגוד להלכה. אם מדובר בכבשים שלהם – יש כאן צער בעלי חיים. ואם מדובר בכבשים של אחרים – יש כאן גם מעילה בתפקיד. כך כתוב בהלכה: מוזהר הפועל שלא יבטל מעט כאן ומעט כאן, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה; וכן חייב לעבוד בכל כחו, שהרי יעקב הצדיק אמר: "כי בכל כחי עבדתי את אביכן'; לפיכך נטל שכרו אף בעולם הזה, שנאמר: "ויפרוץ האיש מאד מאד" (שו"ע חו"מ שלז).

מקצרין בברכת המזון שלא לבטל מלאכת בעל הבית

הברכה הרביעית של ברכת המזון היא ברכת "הטוב והמטיב" ובשו"ע כתוב: "פועלים העושים מלאכה אצל בעל הבית, מקצרין בברכת המזון כדי שלא לבטל מלאכת בעל הבית; כיצד? ברכה ראשונה כתקנה, ושנייה פותח בברכת הארץ וכולל בה בונה ירושלים וחותם בברכת הארץ. ואין אומרים ברכת הטוב והמטיב כלל" (אורח חיים קצא א). ברכת המזון אורכת דקות ספורות. אעפ"כ קיצרו את הברכה השלישית וכללו אותה בברכה השנייה, וכן ביטלו את החובה לברך את הברכה הרביעית – הכול כדי שלא לגזול מזמנו של בעל הבית המשלם שכר על עבודת הפועל.

בימינו מותר לברך ברכת המזון כתקנה. כך כתוב בשו"ע: "והאידנא לעולם מברכים כל ארבע ברכות, שאין דרך בני אדם עכשיו להקפיד בכך, ומסתמא אדעתא דהכי שוכרים פועלים שיברכו כל ארבע ברכות כתקנם". אמנם מכאן ילמד אדם כמה צריך להיזהר בעניין זה של גזל זמן אפילו דקה אחת.

פועלים לא צריכים לרדת מהעץ

פעם נשאלתי אם מותר לארגן מניין מנחה במקום העבודה ובשעות העבודה, ואמרתי להם כי אם זה לא באישור בעל הבית זו בעיה גדולה. במיוחד אם מתעכבים בחיפוש מניין או בחזרת הש"ץ. שהרי בשו"ע (אורח חיים - סימן צ ס"ע ג) כתוב כי "האומנין שעושין מלאכה לבעל הבית, יכולין להתפלל בראש הזית ובראש התאנה, ואין בזה משום לא יעמוד על גבי מקום גבוה ויתפלל, דכיון שעלו לעשות מלאכתם הוי כמו שעלה לעלייה; ובשאר אילנות, צריכים לירד. והטעם שנשתנה הזית משאר אילנות, מפני שיש להם ענפים הרבה יותר משאר אילנות, ויש טורח גדול בעלייתם ובירידתם, ויתבטלו ממלאכתם ולפיכך אמרו שיתפללו שם, אבל שאר אילנות דליכא ביטול - ירדו".

בימינו המעבידים נוהגים לאפשר לפועלים להתפלל. בוודאי אם המעביד הוא מעביד ממשלתי או מפקד בצבא וכד', הוא כפוף לחוקים של נוהג המדינה ואינו יכול לשנות אותם על דעת עצמו. אמנם אם פועל אומר כי הוא מאחר לעבודה כי הוא רוצה להתפלל במניין ובעל הבית אינו מסכים, בוודאי אין הפועל יכול לכפות את בעל הבית להסכים לכך.

לא ירעב ויסגף עצמו, שלא יוכל לעשות מלאכת בעל הבית בכוח

הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ?

האחריות של הפועל לעבודה מתחילה כבר בביתו, שינוח מספיק ויבוא לעבודה כשהוא רענן. כך כתוב בשו"ע: "אין הפועל רשאי לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר עצמו ביום. ולא ירעב ויסגף עצמו ויאכיל מזונותיו לבניו, מפני ביטול מלאכתו של בעל הבית, שהרי מחליש כחו שלא יוכל לעשות מלאכת בעל הבית בכח".

מקור ההלכה הוא בגמרא ירושלמי (דמאי פ"ז ה"ג) שם מובא מעשה על רבי יוחנן שראה מלמד תינוקות שמלמד את תלמידיו בעייפות. שאל מדוע הוא עייף כל כך, והשיב לו המלמד: "דהוה ציים", כלומר אני רגיל להתענות. אמר רבי יוחנן לאותו מלמד: "השתא במלאכת בשר ודם אסור, במלאכת הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה". גם אם היית עובד בקטיף פירות, היה לך אסור לך להתענות, כי אתה גונב את בעל הבית בעייפות שלך. כל שכן אם אתה מתרשל בגלל העייפות הזאת מללמד תלמידים תורה, זו לא חסידות וקדושה. 

שמעו נא המורים

כותב הבית יוסף בשם האביאסף, כי כיוצא בדבר יש לו לפועל לא להרבות בתענוגות בביתו בלילה כך שיהיה עייף למחרת ויגרע מעבודתו אצל בעל הבית. בוודאי שאסור לו להשתכר בלילה ולבוא לעבודה למחרת כשהוא הלום מהיין ששתה אמש. אסור לו לישון מאוחר בלילה ולהימשך אחרי סרטים או בילויים, ולמחרת הוא לא יהיה בכושר עבודה טוב.

הדבר נכון במיוחד אם מדובר במורה המלמד תלמידים, שאז הוא צריך להיזהר בכך יותר. ואין חילוק בדבר אם הוא מלמד מקצועות חול או מקצועות קודש. בשני המקרים הוא גוזל את המעביד שלו, את ההורים שמשלמים, את התלמידים ואת הנהלת בית הספר. כל שכן אם הוא מתרשל ללמד מקצועות קודש בגלל עייפות, שמלמדם לא בכושר וממעט בכך מלאכת שמים (עיין ב"י שם).

בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ

לבן – אומר הרבה ואפילו מעט לא עושה

התנהגות הרועים מלמדת שלבן לא צמח בחלל ריק. למרות שהוא מציג את עצמו כאביר הצדק וכליל השלמות – "וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם? הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ" – הוא עלה על כולם ברמאותו. יעקב ולבן מסכמים על המשכורת "בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה", ולבן מרמה אותו ואת הבנות שלו, משבית את החתונה שלהם, "ראש שמחתם", וגם מצדיק את עצמו "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ". כמובן שהוא לא משמיע אחר כך שום התנצלות. בהמשך לבן מרמה את יעקב ועובר על תנאו מאה פעמים: "וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים" (בראשית לא ז, ורש"י שם).

לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן

הגמרא סופרת חמישה מקומות שבהם התורה מזהירה לא לעשוק שכר שכיר. בספר ויקרא (יט יג) כתוב: "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר". בפסוק הזה יש שלושה איסורים: לא לעשוק, לא לגזול ולא להלין שכר שכיר אפילו לילה אחד. בספר דברים נוספו עוד שני איסורים ומצוות עשה אחת: "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (דברים כד יד-טו). הגמרא (ב"מ קיא ע"ב) אומרת כי מי שעושק שכר שכיר יכול לעבור בחמישה איסורים ומצוות עשה אחת.

אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ, לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן, וְיֵשׁ אִתָּךָ

מלבד זאת יש איסור להשהות שכר גם מדברי קבלה. כך שואלת הגמרא על מי שלא שילם בזמן, איזה איסור הוא עובר במשך כל יום שאחר כך: "מִכָּאן וְאֵילָךְ מַאי? אָמַר רַב, עוֹבֵר מִשּׁוּם 'בַּל תַּשְׁהֶה'. אָמַר רַב יוֹסֵף, מַאי קְרָאָה, 'אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ, לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן, וְיֵשׁ אִתָּךָ' (משלי ג כח). תַּנְיָא, 'וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ' מִפְּנֵי מָה עָלָה זֶה בַכֶּבֶשׁ, וְנִתְלָה בָאִילָן, וּמָסַר אֶת עַצְמוֹ לְמִיתָה, לֹא עַל שְׂכָרוֹ? דָּבָר אַחֵר, 'וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ' כָּל הַכּוֹבֵשׁ שְׂכַר שָׂכִיר, כְּאִלּוּ נוֹטֵל נַפְשׁוֹ מִמֶּנּוּ" (ב"מ קיב ע"א). וכך נפסק בשו"ע (חושן משפט שלט ב).

כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ

לבן לא עושק רק את יעקב, הוא עושק גם את בנותיו. כשהוא מרמה את יעקב וגוזל את משכורתו, הוא למעשה גונב גם אותן. כשהוא מרמה אותו ומחליף את רחל בלאה, הוא מזיק גם להן. על כן הן אומרות ליעקב: "הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ: כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ". אור החיים מביא כי העושר הוא של אמא שלהן שמתה ולבן לקח אותו לעצמו (בראשית לא יד).

על פי ההלכה גם לאבא אסור להשתמש בכספם של בניו היתומים מאמם, ובית דין ממנה אפוטרופוס עליהם כדי שלא יעשקו אותם. שלרוב אין להם כוח להתמודד עם כל תאבי הממון שרואים בהם טרף קל. ועל פי ההלכה: "מי שיש בידו מעות של יתומים, דינו כדין מעות שאר כל אדם ואסור להשתמש בהם" (שולחן ערוך חושן משפט הלכות פקדון סימן שא סעיף ח). שאע"פ שהם קטנים בני יומם, הרכוש שייך להם.

בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן

מול הנוכלות הגדולה הזאת, בולטת הישרות של יעקב אבינו שמדקדק לעבוד בכל כוחו. "וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן". במפגש של יעקב עם לבן אומר יעקב ללבן: "זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי: טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה: הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי". ולבן לא סותר את דבריו.

יעקב שמר על צאנו של לבן, ובשולחן ערוך (חושן משפט הלכות פקדון סימן רצא) נפסק ששומר צריך לשמור כדרך ששומרים כולם. "כיצד דרך השומרים, הכל לפי הפקדון. יש פקדון שדרך שמירתו להניחו בבית שער, כגון הקורות והאבנים. ויש פקדון שדרך שמירתו להניחו בחצר, כגון חבילות פשתן הגדולות וכיוצא בהן. ויש פקדון שדרך שמירתו להניחו בבית, כגון שמלה וטלית. ויש פקדון שדרך שמירתו להניחו בתיבה או בארגז ונועל עליו, כגון בגדי משי וכלי כסף וכלי זהב וכיוצא בהם". על כבשים לא צריך לשמור יום ולילה כמו ששמר יעקב אבינו. גם אם נטרף אחד מן הכבשים באונס – לא חייב שומר השכר לשלם על כך, ויעקב שילם ללבן לפנים משורת הדין.

מעשה אבות סימן לבנים

מרן הרה"ג אליהו זצוק"ל היה אומר כי זו באמת גדלות, אבל הגדלות של יעקב היא בכך שהילדים שלו ממשיכים את דרכו. אף אחד מילדיו לא לוקח סיכה אחת מלבן. "כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ". אין ספק כי אם לבן היה מוצא כלי שאחד מבניו הקטנים של יעקב לקח, היה עושה מזה עניין גדול. אבל לבן מחפש ולא מוצא. הוא לא מסתפק בזה וממשש את כל הבגדים, אולי בתוכם החביאו כלי גנוב, ולא מצא אפילו לא מזלג אחד.

צריך לזכור שיעקב היה בבית לבן עשרים שנה. יש לו ילדים קטנים בני שש עד שלוש-עשרה. ילדים בטבעם רואים בבית סבא איזה חפץ שחושקים בו, מרגישים שהוא שלהם ולוקחים. אבל יעקב מצליח להנחיל גם לילדיו שלו את הרגישות לרכוש הזולת.

נטל שכרו אף בעולם הזה

השולחן ערוך (חו"מ שלז) כותב כי מי שמקפיד לעבוד ביושר - מביא גם לעצמו ברכה גדולה. כמו שראינו אצל יעקב אבינו ש"נטל שכרו אף בעולם הזה, שנאמר: ויפרוץ האיש מאד מאד".  ולא עוד, אלא שהיושר שלו הביא ברכה גם לכל מי שסביבו. אפילו לבן הכיר בברכה הזאת: "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ". לבן לא משנה את דרכו בגלל ההבנה הזאת, הרוע מושרש בו חזק מדי. אבל זו האמת, כפי שאומר יעקב: "כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ לְרַגְלִי".

ולוואי ואנו הבנים נלמד ממעשי אבות אלו שעליהם נאמר: "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם" (מיכה ז כ). ויהי רצון שנזכה להמשיך את דרך הקודש של יעקב אבינו ולהנחיל את מידותיו הטובות לבנינו ולבנותינו עד עולם. אמן.

קול צופייך - פרשת ויצא התשע''ח - דיני נולד בשבת
  
קול צופייך - פרשת ויצא תשע''ז - כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ ..
  
קול צופייך - פרשת ויצא תשע''ו - אין סומכין על הנס
  
קול צופייך - פרשת ויצא תשע''ד
  
קול צופייך - ויצא - תשע''ה – מהלכות מסירות נפש
  
כתוב תגובה
הרה"ג שמואל אליהו שליט"א
רב העיר צפת וחבר מועצת הרבנות הראשית
כתובת: רח' ריינס 17 ירושלים
טלפון במשרד: 02-651-4399
פקס: 02-653-6842