To view this notification widget you need to have JavaScript enabled. This notification widget was easily created with NotifySnack.
 
מרן הראשון לציון
הרב מרדכי אליהו זצוק"ל
אביהם של ישראל
פורים - שיעור מלאים | הרב שמואל אליהו שיעור השבועי | פורים
שיעורי קול צופייך

 
חיפוש במדור זה
       
קול צופייך - פרשת ויגש התשע''ט - הלכות נהיגה

בס"ד

פרשת ויגש תשע"ט

 

וְתַגִּיעֵנוּ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ לְחַיִּים וּלְשִׂמְחָה וּלְשָׁלוֹם

מהלכות זהירות בדרכים

וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ

תיקון האחווה לדורות

כשראובן מדבר עם האחים על יוסף, הוא מאשים אותם במיתתו אע"פ שהיו רק גרמא בנזיקין על ידי מכירתו למצרים. "וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ" (בראשית מב כב).

הסיבה שבגללה האחים אשמים בהריגת יוסף, למרות שפועל לא הרגוהו בידיהם, היא בגלל חומרת עוון שפיכות דמים. "שאע"פ שיש עונות חמורין משפיכות דמים אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים" (רמב"ם רוצח ד ט). ולכן נענשים בו גם על גרמא. זו הסיבה שבגללה נדון אחאב למיתה, אע"פ שהוא רק הרשה לאיזבל אשתו לשכור עדים שיעידו שקר על נבות היזרעלי. העדים העידו והדיינים דנו את נבות היזרעלי למיתה. גם הוא, כמו אחי יוסף, לא הרג אף אחד, רק הסוקלים מילאו אחר הוראות השופטים  והרגו את נבות. ואומנם אחאב נידון על כך למיתה בידי שמים.  

כותב על כך הרמב"ם: "צא ולמד מאחאב עובד עבדוה זרה שהרי נאמר בו 'רק לא היה כאחאב'. וכשנסדרו עונותיו וזכיותיו לפני אלהי הרוחות לא נמצא עון שחייבו כלייה ולא היה שם דבר אחר ששקול כנגדו אלא דמי נבות. שנאמר: 'ותצא הרוח ותעמוד לפני ה'' - זו רוח נבות. ונאמר לה: 'תפתה וגם תוכל' והרי הוא הרשע לא הרג בידו אלא סיבב, קל וחומר להורג בידו" (רמב"ם רוצח ד ט). מכאן נלמד שאפילו גרמא בשפיכות דמים חמורה היא עד מאוד.

 

 

הלכות בטיחות בדרכים

לא נוהגים לסמס

ההלכות הללו שייכות גם אלינו, ולפי הסקרים כמעט לכל מי שנוהג ברכב. בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה במספר ההרוגים בתאונות דרכים בכל שנה בעולם. ממצאי הבדיקות מעלים כי לשימוש בטלפונים ניידים תוך כדי נהיגה ישנו חלק גדול בכך. מכוני מחקר מגלים כי 25% מהנוהגים כותבים הודעות תוך כדי נהיגה. 50% מהם קוראים הודעות תוך כדי נהיגה. הדבר חמור מאוד, שכן לעתים הנהג נגרר להתכתבות ארוכה שמושכת תשומת לב ומעסיקה את הידיים. 75% מהנוהגים כותבים יעד ניווט בוויז, ואחוז דומה גם מדברים בפלאפון בלי דיבורית תוך כדי נהיגה. לפעמים נדרש הנהג גם למצוא מספר טלפון, ואז הסיכון עולה פי כמה.

חמורה מכל אלה היא גלישה באינטרנט וברשתות החברתיות, תוך כדי נהיגה, שיש לה אפקט ממכר שמעודד את העוסק בה להמשיך עוד ועוד. ואף שהנהג יודע שהפעולה שהוא עושה כעת מסוכנת, הוא אומר לעצמו: לי זה לא יקרה.

וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם

התורה מצווה "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד". חכמינו בגמרא (ברכות לב ע"ב; שבועות לו ע"א) למדו כי הפסוק הזה מחייב את האדם לשמור על חייו. ואין הכוונה רק שלא להתאבד, אלא הכוונה להתרחק מן הסכנה ולהיזהר על חייו. על כן חוזרת התורה ואומרת וכן "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" (דברים ד). ויש לשים לב למילה מאוד שחוזרת בשני הציוויים, להבין כמה צריך להיזהר בדבר.

וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ  

התורה גם מפרטת איך נזהרים על קדושת החיים ומצווה עלינו לשים גדר על הגג: "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ, וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ". מכאן למדו חכמינו בגמרא (בבא קמא טו ע"ב) שאיסור זה נכון לכל מקום סכנה ולכל דבר סכנה. "דתניא, רבי נתן אומר: מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? ת"ל: לא תשים דמים בביתך".

כך כותב הרמב"ם: "אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו בין שיש בהן מים בין שאין בהן מים - חייב לעשות להן חוליה (גדר) גבוהה עשרה טפחים או לעשות לה כסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות. וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנאמר (דברים ד' ט') 'השמר לך ושמור נפשך', ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על 'לא תשים דמים'" (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יא הלכה ד).

ואע"פ שאין בזה מיתת בית דין, יש בזה מיתת שמים חמורה. "כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין" (רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ב הלכה ב).

המסכן עצמו מכין אותו מכת מרדות

יש להדגיש, כי מי שמסכן את עצמו, גם אם לא ארעה לו תאונה, מכל מקום בזה שלא נזהר עבר על איסור תורה, שכן התורה ציוותה להיזהר. ואם הוא לא נזהר – הרי שעבר על ציווי התורה. ולא עוד, אלא שלפעמים מכים מכת מרדות את אלו שלא נזהרו. "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד על כך - מכין אותו מכת מרדות" (רמב"ם שם הלכה ה').

אדם מועד לעולם – בין שוגג בין מזיד

שלושה הם ההורגים בלא כוונה

לפעמים אדם לא נזהר ומישהו אחר שילם בחייו. חכמינו חילקו את האחריות לשלושה. "שלשה הם ההורגים בלא כוונה, יש הורג בשגגה והעלמה גמורה וזהו שנאמר בו (שמות כ"א י"ג) 'ואשר לא צדה' ודינו שיגלה לערי מקלט וינצל". אדם זה נקרא רוצח (מכות ט ע"ב). "והוזהרו בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח בשגגה כדי לישב בעירו שנאמר (במדבר ל"ה כ"ה) ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו". השולחן ערוך: "כהן שהרג את הנפש אפילו בשוגג לא ישא את כפיו, אפילו עשה תשובה" (או"ח קכח ס"ע לה).

עוד יש רוצח בשוגג קרוב לאונס, שאין בו שום תחילה של פשיעה, והוא לא גולה לעיר מקלט. "ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לאונס והוא שיארע במיתת זה מאורע פלא שאינו מצוי ברוב מאורעות בני אדם ודינו שהוא פטור מן הגלות". ואם הוא כהן – יכול לשאת כפיו.

"ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה, או שהיה לו להזהר ולא נזהר, ודינו שאינו גולה, מפני שעונו חמור אין גלות מכפרת לו ואין ערי מקלט קולטות אותו שאינן קולטות אלא המחוייב גלות בלבד. לפיכך אם מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו פטור" (רמב"ם הלכות רוצה פרק ו) ואם הוא כהן – בוודאי לא יכול לשאת כפיו.

יותר יש לו לאדם להיזהר שלא יזיק משלא יוזק

וצריך אדם מאוד להיזהר שלא יזיק את חברו, ולמדו חכמינו כי אע"פ שהתורה אומרת:  "ואהבת לרעך כמוך", יותר יש לו לאדם לשמור על עצמו שלא יזיק משלא יוזק (תוס' במסכת בבא קמא כג ע"א; כז ע"ב; לב ע"א) וצריך להיזהר גם בנזקי ממון וגם בנזקי גוף, וכל שכן בנזקי נפשות. ואם אדם לא חס על עצמו לפחות שיחוס על אחרים, וכבר ראינו אנשים שיצאו לעקיפות לא בטוחות והרגו משפחות שלמות. וגם ראינו אנשים שנהגו בעייפות או בשכרות ושרפו חיים אנשים על לא עוול בכפם, נזק שאי אפשר לשלם עליו בשום דרך ואופן שהוא.

אפילו גרם כאב בלבד – עבר על איסור

ובאמת לא רק על מוות צריך לכפר. גם על נזקים קטנים. על פי ההלכה גם מי שגורם לחברו רק מכה וכאב גופני, חייב לשלם לנפגע על הצער שבכאב, בין אם זה בכאב בגוף ובין אם זה כאב נפשי, שלעתים הוא מציק יותר מהכאב הפיזי. חכמינו בגמרא (כתובות לג ע"א) אמרו כי הגורם כאב לחברו, אע"פ שלא גרם לו נזק עובר משום "לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ" (דברים כה ג).

מלבד זאת המזיק חייב לשלם על ה"שֶׁבֶת". דהיינו על הכאב ועל הזמן שהוא גרם לו לבטל, בין אם זה בצורך ללכת לבית החולים להיבדק ובין אם זה בכך שישב בביתו כמה ימים ולא עבד. לעתים הקושי הנפשי גורם לפחד כזה, שכתוצאה ממנו אנשים נמנעים מלצאת מביתם, לעבודה או לכל מקום אחר, במשך ימים ושבועות. ואע"פ שהנזק הזה נגרם בשוגג או באונס, או בתחילתו בפשיעה וסופו באונס – אדם חייב לשלם. שהרי "אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד" (ב"ק כו, א).

וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל

עוד יכול אדם לעבור על איסור תורה של "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה" (ויקרא יט). ובספר מנחת חינוך (מצוה רלב - אות ד) כתב כי פשט הפסוק הזה מדבר על מי שמניח מכשול שנכשלים בו אחרים. "כיון דמבואר ביבמות (כ"ד ע"א) דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו".

וכגון מי שנכנס לצומת בלי לעצור לפני תמרור "עצור" או בלי לעצור באדום, וכן העובר על כמה וכמה הלכות תנועה שגורמות לאנשים אחרים להיתקל בו, הריהו כמו מי שעושה בור ברשות הרבים. כך כותב השו"ע (חושן משפט - שפד ס"ע א) "שכל תקלה תולדות בור הוא". ויש מקרים שחייב משום "בור המתגלגל" (שו"ע שצ ס"ע י).

תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ

דרכים רחבות, שילוט, גשרים

התורה מצווה על אנשי הציבור להכין את הדרכים, שלא תארע חלילה תקלה בגלל דרכים שאינן מתוקנות וייהרג רוצח בשגגה. על כן נאמר: "תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ" (דברים יט ג). מכאן למדו חכמים שצריך להכין דרך רחבה (בבא בתרא ק ע"ב) ולעשות שלטים בדרכים (מכות ט ע"ב). כך כתב הרמב"ם: "וחייבין בית דין לכוין הדרכים לערי מקלט ולתקן אותם ולהרחיבן ומסירין מהן כל מכשול וכל תקלה ואין מניחין בדרך לא תל ולא גיא ולא נהר אלא עושין עליו גשר כדי שלא לעכב את הבורח לשם, שנ' (דברים י"ט ג') 'תכין לך הדרך'. ורוחב דרך ערי מקלט אין פחות משלשים ושתים אמות ומקלט מקלט היה כתוב על פרשת דרכים כדי שיכירו הרצחנים ויפנו לשם" (רמב"ם יד החזקה הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ח ה).

וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים

הגמרא (מועד קטן ה ע"א) לומדת מהחיוב על ערי מקלט בכל שכן על כל מקום ומקום. אם חובה על בית הדין להציל חיים של רוצח בשגגה, כל שכן שחובתם להציל חיים של אדם שלא עשה שום נזק לאחרים. את ההלכה הזאת חותמת התורה במילים: "וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים". ועל כן אומרת הגמרא כי אם לא תיקנו את הדרכים ונהרגו אנשים – האחריות עליהם. "ומנין שאם לא יצאו ועשו כל אלו שכל דמים שנשפכו שם מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכום תלמוד לומר והיה עליך דמים".

יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ

כן למדו חכמים שצריכים אנשי הציבור להיזהר שמלכתחילה לא יהיו תאונות דרכים. ולכן אם נרצח מישהו ולא נודע מי הכהו, באים אנשי הציבור ורוחצים את ידיהם ואומרים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". וידועים דברי הגמרא שאומרים כי הם עושים כן אחרי שהם עשו כל מה שביכולתם שהרוצח לא יירצח, והנרצח לא יביא את עצמו למקום שבו הוא ייפגע. אחריותם של אישי הציבור לא מסירה את האחריות מהפוגע ומהנפגע לעשות כל מה שביכולתם להימנע מתאונה. אבל האחריות מוטלת גם על נבחרי הציבור לעשות כל שביכולתם שלא ייפגעו הנוסעים בכבישים.

לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ

ואע"פ שעיקר האחריות היא על השוטרים והנבחרים, גם היחיד שרואה מפגע בטיחותי בדרכים צריך להודיע על כך לרשויות, מדין "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז). חובה זו היא בגדר השבת אבידה שהגמרא אומרת שאם חובה על האדם לסייע שלא יגיע נזק ממוני לחברו, כל שכן כשמדובר על נזקים הרבה יותר גדולים והרבה יותר משפילים. כך כותב הרמב"ם "הרואה את רכושו של חברו נפסד חייב להצילו וודאי שאסור לו להזיקו לכתחילה" (ספר המצוות לאוין רצז). ויש בדיווח הזה גם מצוות השבת אבידה. שאינה רק אבידה של אדם שאתה יודע שהוא איבד או עתיד לאבד את רכושו, אלא גם חייו וגופו. על זה נאמר "והשבותו לו" (דברים כב, ב).

הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי

בספר משלי (כו יח) יש פסוק על מי שנוהג בחוסר אחריות שעלול להרוג אחרים וכך כתוב: "כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת: כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי". חכמינו דרשו את הפסוק הזה על ישמעאל שהיה יורה חיצים ומסכן את חייו של יצחק, אחר כך היה אומר: "הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי" (מדרש רבה בראשית פרשה נג פסקה יא. רש"י על בראשית כא י). בגלל הדבר הזה גירשה שרה את ישמעאל מבית אברהם.

על פי הנתונים של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, שנמסרו בדיון בכנסת, מספר תאונות הדרכים במגזר הערבי הוא גבוה יותר מאשר במגזר היהודי, בגלל אי ציות כללי לחוקי התנועה, ובהם נסיעה במהירות מופרזת, חציית קו לבן וכד'. הנתונים מראים כי מספר ההרוגים במגזר הערבי כתוצאה מתאונות דרכים הוא פי עשרה יותר מאשר במגזר היהודי. כך, למרות שהערבים הם 20% מהאוכלוסייה בישראל, בשנת 2010 מספר ההרוגים הערבים היה 37% מכלל ההרוגים בתאונות דרכים, ובשנת 2017 הם היו 33% מכלל ההרוגים. האחריות בנושא זה היא גם על הנהגים, גם על ראשי הרשויות וגם על המשטרה, שכל הרוג עלול להרוג גם את שכנגדו.

דינא דמלכותא בנהיגה בדרכים

אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו

בסוף הפרשה מסופר איך יוסף קובע למצרים מס "חומש", שהוא 20% (ע"פ הרמב"ן): "וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם". התוכנית הכלכלית של יוסף הצילה עשרות או מאות אלפי אנשים ממוות. על כגון זה נאמר בפרקי אבות "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו".

הכלל הזה מלמד שיש סמכות לשלטון לחוקק חוקים שמחייבים את הציבור. כך נאמר בגמרא (בבא קמא קיג ע"ב): "אמר שמואל דינא דמלכותא - דינא". דין המלכות נקרא "דין". להוכחת הכלל של שמואל אומר רבא: "תדע דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועברינן עלייהו". כלומר, אילו לא היה דין המלכות דין - היה אסור לנו להשתמש בדרכים ובגשרים שנסללו ונבנו ע"י המלכות. שהרי החומרים לבניית הגשרים הופקעו לשם כך מבעליהם, האדמות הופקעו. ואם מדובר בגזל – אסור לנסוע בכבישים הללו. מכאן למדו חכמים שכל דיני המלכות בענייני נהיגה מחייבים כמו דיני מיסים.

אין דינא דמלכא דינא

יש דברים שבהם דין המלכות לא מחייב, והוא דין אישי של המלך. כך כותב הרשב"א בחידושיו (בבא בתרא נה ע"ב) דין המלכות הוא דין, ולא דין המלך האישי שלו. "הסכימו כל המחברים וכל המפרשים, דלא אמרו 'דינא דמלכותא דינא' אלא בדברים שהם חוקי המלכים ידועים ומוסכמים. ותדע, שהרי שמואל כתב להם לישראל פרשת מלכים, שדותיכם יעשור וכלל הענין, ואמרו חז"ל בגמרא (סנהדרין כ, ב) כל שכתוב בפרשת מלכים - מלך מותר בו. וכן לכל המלכים חוקים ידועים. אבל בא ליטול מבני ארצו יותר מיכן - אינו דין. וזהו שאמרו 'דינא דמלכותא דינא' ולא אמרו 'דינא דמלכא דינא'. כן הורו כל בעלי הוראה ועיקר". לדעת הרשב"א גם מלכי הגויים נדרשים לאותם כללים.

מלכי ישראל ומלכי בית דוד דנין אותו ואין יכולין לגזול

רבנו תם מבדיל בתשובתו בין מלכי ישראל למלכי הגויים: "מה שאמרתם דינא דמלכותא דינא, מימרא דשמואל, באומות העולם איירי. אבל מלכי ישראל ומלכי בית דוד דנין אותו ואין יכולין לגזול, כלומר שלא כדין. ואפילו למאן דאמר 'כל האמור בפרשת מלך - מלך מותר בו'. אין לך בו אלא חידושו. 'ואת כרמכם יקח לעבדיו', אבל לעצמו להרבות לו הון ולהיות לו לגן ירק לא. כדאשכחן בדוד שלא רצה אפילו לעשות לו גדר, ומלחמה היתה. וכן בנבות".

לפי ר"ת מותר למלך גוי לקחת גם לעצמו. אבל במלך ישראל לא. ואולי זו הייתה הטעות של אחאב, ששמע לעצת אשתו איזבל שהלכה לפי דעת מלכי אומות העולם, לפיה מותר לקחת את כרם נבות גם לצורך אישי.

ארץ ישראל – כל ישראל שותפין בה

דברי ר"ת הם מקור דעת התוס' שמובאת בר"ן על ההבדל בין מלכי ישראל למלכי עכו"ם "דוקא במלכי עובדי כוכבים אמר דדינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצוותי אגרש אתכם מן הארץ. אבל במלכי ישראל, לא. לפי שארץ ישראל כל ישראל שותפין בה".  ואין הכוונה שלמלכי ישראל אין סמכות לסלול כבישים וגשרים וכד'. שהרי הכלל הוא מלך פורץ גדר ואין מוחין בידו. החידוש של התוס' הוא שאין למלכי ישראל דינא דמלכותא בדברים שהם צורך אישי שלו.

הסכמת בני המדינה היא כסמכות השלטון

הרמב"ם לא חילק כלל בין מלך גוי למלך ישראל, וכך פסק השו"ע (חושן משפט שסט ו'): "המבריח ממכס זה עובר על לא תגזול מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה מלך ישראל בין שהיה מלך עכו"ם".

כן פסק שם השו"ע (סעיף א): "מלך שכרת אילנות של בעלי בתים ועשה מהם גשר, מותר לעבור עליו, אפילו שצוה המלך לעבדיו לכרות מכל אחד ואחד דבר ידוע והלכו הם וכרתו הכל מאחד מותר, וכן אם הרס בתים ועשה דרך או חומה מותר ליהנות בה, וכן כל כיוצא בזה שדין המלך דין, והוא שיהיה מטבעו יוצא באותם הארצות, שהרי הסכימו עליו בני אותם הארץ וסמכה דעתם שהוא אדוניהם והם לו עבדים, שאם לא כן הרי הוא כגזלן בעל זרוע". לדעתו של השו"ע כל הסכמת בני המדינה היא הסמכות של השלטון. בין ישראל ובין גוי. בין בארץ ובין בחו"ל.

נוהגים כהלכה

על פי האמור לעיל אין שום מקור למי שאומר כי אין סמכות לשלטונות לחוקק חוקי בטיחות בנסיעה. ולהפך, הם מסכנים חיים של עצמם ושל אחרים ועוברים על הלכות מפורשות בתורה. לצערנו יש אנשים שקוראים לעצמם שומרי מצוות, אבל הם מזלזלים בחוקי התנועה והתחבורה ומתייחסים אליהם כאילו היו המלצה בלבד. כך למשל, ישנה הקלטה של אדם שקורא לעצמו רב ואדמו"ר וצדיק, ובה הוא נשמע מעודד את חסידיו לנסוע במהירות גבוהה. מלבד כל איסורי התורה שהזכרנו לעיל, יש גם איסור לעבור על חוקי המלכות. ובעניין זה אין מחלוקת שעבר על איסור זה.

ואם דעתו שאין בארץ דינא דמלכותא, אסור לו לנסוע על הכבישים ועל הגשרים הללו, שהכול גזל (כמובן שהוא טועה). ואם נוסע בהם, חייב לנהוג על פי ההלכה. ולאחרונה נעצרו על-ידי המשטרה כמה מכוניות שבהן נסעו תלמידיו במהירות גבוהה מאוד, דבר שגרם לחילול ה' גדול. הגמרא אומרת על אנשים כאלו שאסור ללכת איתם. התורה אומרת: "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ" – "על חייו לא חס על חיי חבירו לא כל שכן" (פסחים מט ע"ב).

ובמיוחד על פי הגמרא שאומרת שאסור לאדם לסכן את עצמו, "רבי ינאי לטעמיה דאמר לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס שמא אין עושין לו נס, ואם עושין לו נס - מנכין לו מזכיותיו" (שבת לב ע"א). ואם רבי ינאי נזהר בכך, בוודאי כל אחד ואחד צריך להיזהר לא להמעיט מזכויותיו.

ויהי רצון שיתקיים בנו: "שְׁמַע בְּנִי וְקַח אֲמָרָי וְיִרְבּוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים: בְּדֶרֶךְ חָכְמָה הֹרֵתִיךָ הִדְרַכְתִּיךָ בְּמַעְגְּלֵי יֹשֶׁר: בְּלֶכְתְּךָ לֹא יֵצַר צַעֲדֶךָ וְאִם תָּרוּץ לֹא תִכָּשֵׁל: הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל תֶּרֶף נִצְּרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ: בְּאֹרַח רְשָׁעִים אַל תָּבֹא וְאַל תְּאַשֵּׁר בְּדֶרֶךְ רָעִים" (משלי ד). ויתקיים בנו:  "פַּלֵס מַעְגַּלּ רַגְלֶךָ וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ". אמן ואמן.

קול צופייך - פרשת ויגש התשע''ח - אַרְאֶנּוּ ..
  
קול צופייך - פרשת ויגש התשע''ז - אוֹי לַבָּנִים ..
  
קול צופייך - פרשת ויגש תשע''ו - כל ישראל ערבים זה ..
  
קול צופייך - פרשת ויגש תשע''ה - בית המקדש והמנורה
  
קול צופייך - פרשת ויגש - תשע''ד - כי מכבדי אכבד
  
כתוב תגובה
הרה"ג שמואל אליהו שליט"א
רב העיר צפת וחבר מועצת הרבנות הראשית
כתובת: רח' ריינס 17 ירושלים
טלפון במשרד: 02-651-4399
פקס: 02-653-6842