To view this notification widget you need to have JavaScript enabled. This notification widget was easily created with NotifySnack.
 
מרן הראשון לציון
הרב מרדכי אליהו זצוק"ל
אביהם של ישראל
קול צופייך - שמות | הרב שמואל אליהו שיעור השבועי | פרשת שבוע - שמות
שיעורי קול צופייך

 
חיפוש במדור זה
       
קול צופייך - פרשת שמות התשע''ט - כוונה בתפילה

בס"ד

פרשת שמות תשע"ט

וַאֲנִי תְפִלָּה

מהלכות הכנה לתפילה

תפילה שמעוררת זכות אבות

וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹֽגְשָׂיו

גאולת ישראל מתחילה בתפילה. "וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב" (שמות ב כג). כך גם אומר ה' למשה פעמיים, שצעקת ישראל התחילה את הגאולה: "רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת־עֳנִ֥י עַמִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת־צַעֲקָתָ֤ם שָׁמַ֙עְתִּי֙ מִפְּנֵ֣י נֹֽגְשָׂ֔יו כִּ֥י יָדַ֖עְתִּי אֶת־מַכְאֹבָֽיו" (שמות ג). וכך גם אומר מביא הביכורים. "וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם" (דברים כו ו).

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב

מאחר שפעולת התפילה שלנו היא לעורר זכות אבות, מזכירים אותה בכל מקום שעוסקים בגאולה. בפרשיות העוסקות ביציאת מצרים מוזכרים האבות בשמותיהם שמונה פעמים – חמש בפרשת שמות, פעם אחת בסוף פרשת ויחי ופעמיים בפרשת וארא.

הגמרא בירושלמי (ברכות לג ע"ב) אומרת ששלושת האבות מופיעים בתורה ביחד 18 פעמים, וכנגד זה תיקנו בתפילה י"ח ברכות. "רבי חנינא בשם רבי פנחס: כנגד שמונה עשרה פעמים שאבות כתובים בתורה אברהם יצחק יעקב". שכל התפילה היא לקיום הברית שאלוקים כרת עם אבותינו. שאם לא כן, מנין לנו הזכות לעמוד לפניו ולבקש בקשות?

לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל

בעל קונטרס היחיאלי כתב שהמקור לברכה ה-19, "למינים ולמלשינים", הוא בפסוק "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ", שם מוזכר "ישראל" במקום "יעקב". כשם שהפסוק הזה נאמר בתפילה אחרי אזכור הנפילה בחטא העגל, כך ברכת "למינים ולמלשינים" נתקנה אחרי שעם ישראל ירד מגדולתו וצמחו מינים ומלשינים שמנסים להיאחז בכישלונו (חכמינו אמרו שאלמלא חטאו ישראל לא נכתבו ספרי הנביאים והכתובים והיינו מסתפקים בתורה ובספר יהושע. בנביאים ובכתובים מוזכרים שלושת האבות ביחד שש פעמים, ומתוכן חמש שבהן מוזכרים "אברהם יצחק וישראל").

כֵּיצַד עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל

אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כֹּבֶד רֹאשׁ

המשנה (ברכות ה, א) אומרת: "אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כֹּבֶד רֹאשׁ. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת וּמִתְפַּלְּלִין, כְּדֵי שְׁיְּכַוְּנוּ לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם". הגמרא מציינת שחכמים למדו את ההלכה הזאת מפסוק שאומר "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה, וְגִילוּ בִּרְעָדָה". "מַאי 'וְגִילוּ בִּרְעָדָה'? אָמַר רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה אָמַר רַב: בִּמְקוֹם גִּילָה, שָׁם תְּהֵא רְעָדָה".

מצד אחד יש כבוד גדול לדבר לפני מלך מלכי המלכים – "הִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ" (תהילים כט, ב). בגלל הפסוק הזה היה רב יהודה לובש בגדים מכובדים בבואו להתפלל, וכך ראוי לעשות. אבל מצד שני יש חרדה גדולה כי אנו מדברים לפני מלך מלכי המלכים. ולכן הגמרא (ברכות ל ע"ב) דורשת את הפסוק הזה גם על היראה: אַל תִּקְרֵי "בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ", אֶלָּא "בְּחֶרְדַּת קֹדֶשׁ". שכאשר אנו רואים שיש יותר כוכבים בשמים מגרגרי חול על הארץ, אנו מכירים קצת את קטנותנו אל מול גדולת הבורא, ועומדים מולו באימה וביראה.

אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה

ביחד עם הרעדה יש גם גילה, וכך אומרת הגמרא: "תָּנוּ רַבָּנָן, אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל, לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. וְכֵן לֹא יִפָּטֵר אָדָם מֵחֲבֵרוֹ, לֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה, וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר הֲלָכָה, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בַּנְּבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁסִּיְּמוּ דִּבְרֵיהֶם בְּדִבְרֵי שְׁבָח וְתַנְחוּמִים" (ברכות לא ע"ב). בירושלמי (ברכות פרק ה הלכה א) כתובה הלכה זו כלשונה, אלא שבמקום "מתוך שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה" כתוב "מתוך דבר של תורה". ההשוואה לדברי הנביאים מלמדת אותנו שמדובר בדבר תורה שיש בו שמחה ונחמה.  

אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה

בהמשך הגמרא מובאת ברייתא שאומרת כי צריך להתפלל מתוך הלכה פסוקה: "תנו רבנן אין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה". הגמרא מביאה כמה דוגמאות להלכה פסוקה שאינה נחמות של ירושלים וכד', אלא הלכות פסוקות של ממש. "והיכי דמי הלכה פסוקה? אמר אביי כי הא דרבי זירא דאמר רבי זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים". וכך מביא רבא עוד שתי דוגמאות נוספות.

ב"אשל אברהם" (צג) כתב כי זאת הסיבה שבגללה לא ממנים את הרב לשליח ציבור, למרות שכתוב כי "שליח הציבור צריך שיהיה הגון". ועוד צריך שהציבור "יבחרו הטוב שבצבור בחכמה ובמעשים טובים" (שו"ע נג ד-ה). אעפ"כ לא מעמידים את הרב כשליח הציבור, שכן על פי רוב הוא טרוד בשאלות ותשובות באיסור והיתר ומשפטים, ואין עומדים להתפלל כי אם מתוך הלכה פסוקה. "אך אין כל זה כי אם כשהחזן הוא בר אוריין והולך בדרך תמים ונוטה שאין בו ערבובי דיעות".

דברי תנחומים של תורה קודם תפילה

הגמרא אומרת כי "רבנן עבדי כמתניתין רב אשי עביד כברייתא". חכמים נהגו כמו המשנה שאומרת להתפלל מתוך כובד ראש וגילו ברעדה, ואילו רב אשי נהג כמו הברייתא שאומרת מתוך הלכה פסוקה. על כן אומר התוספות כי הלכה כמו רבנן שעשו כמו המשנה: "ולכן אין מתפללין מתוך קלות ראש ושחוק אלא מתוך כובד ראש ושמחה של מצוה כגון שעסק בדברי תורה ולכן נהגו לומר פסוקי דזמרה ואשרי קודם תפלה".

לעומת תוספות, מסביר הב"ח כי חז"ל נתנו לנו שתי אפשרויות, אחת לכתחילה ואחת בדיעבד. "מצוה מן המובחר הוא שאין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש פירוש באימה והכנעה אלא כיון דאין כל אדם יכול ליזהר להכניס בלבו הכנעה ואימה אלא תמיד טוב לב במשתה ושמחה, לכך שנינו באידך ברייתא דמכל מקום אין עומדין להתפלל מתוך שחוק וכו' אלא מתוך שמחה של מצוה דבזה יוכל כל אדם ליזהר שלא יעסוק קודם תפילה בשום שחוק ושמחה אלא בשמחה של מצוה".

פסוקים שמביאים שמחה של מצווה

לדעת תוספות, פסוקי דזמרא ושירת הים הם השמחה של מצווה שלפני התפילה. לדעת רש"י השמחה של המצווה בשחרית היא "דברי תנחומים של תורה" האמורים לפני תפילת י"ח בברכה אחרונה של קריאת שמע, שעוסקת בגאולתם של ישראל, כגון "עַל זֹאת שִׁבְּחוּ אֲהוּבִים וְרוֹמְמוּ לָאֵל וְנָתְנוּ יְדִידִים זְמִירוֹת שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת". שמחה של מצווה במנחה מתקיימת ב"תהלה לדוד שהוא של שבח ותנחומין, כגון 'רצון יראיו יעשה', 'שומר ה' את כל אוהביו'". ובערבית ב"מקראות הסדורות בתפלת ערבית 'כי לא יטוש ה' את עמו', וכיוצא בהן" (רש"י ברכות לא ע"א).

הלכה פסוקה נקראת שמחה

לפי לשון השו"ע והרמ"א (סימן צג) אין מחלוקת בין חכמים שאמרו להתפלל בכובד ראש ובשמחה לבין הברייתא שאמרה להתפלל מתוך הלכה פסוקה. שהרי בסעיף ב' הביא השו"ע את ההלכה שצריך להתפלל מתוך שמחה של מצווה, ובסעיף ג' כתב להתפלל מתוך הלכה פסוקה. כן מסביר  הרמ"א שהלכה פסוקה נקראת שמחה "כי פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהילים יט, ט).

כן אומר כף החיים כי לשון השו"ע שאמר "לא יעמוד להתפלל אלא באימה והכנעה" לא סותרת מה שאמר בהמשך אותו סעיף שצריך להתפלל מתוך שמחה. "אין רוצה לומר שיתעצב אל לבו דהא אמרו שם בגמרא דף לא. 'לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות' אלא הכנעה שיש בה שמחה שיזכור אשר הוא עפר ואפר רמה ותולעה ואפילו הכי זכהו המקום ברוך הוא להתפלל לפניו. אשר הוא רם ונשא גדול ונורא אש אוכלה מלא כל הארץ כבודו. אשר כמה מלאכים קדושים מתאוים להקדישו ולהעריצו באימה וביראה בקדושה ובטהרה, והוא בן אדם עפר מן האדמה, נתן לו רשות לומר כמה שירות ותשבחות, ודברי תפילות, ועל ידי זה ירבו לו השמחות. ולהתפלל מתוך קירות לבות, ולהסיר כל מחשבות הזרות, אשר מביאים לו הקליפות, כדי לערבב לו התפילות, אלא תהיה עם התפילות הזכות והטהורות, אשר אין מעורב בהם שום מחשבות זרות, אלא מחשבת האל נורא עלילות, ובזה יזכה לזיכוך הנשמות, אשר מכסא הכבוד נחצבות" (כה"ח צג ס"ק ו).

שמחה – יסוד רוח הקודש

ובהלכה הבאה הביא כף החיים את לשון האר"י ז"ל בתחילת שער הכוונות: "אסור לאדם להתפלל תפלתו בעצבון ואם נעשה כך אין נפשו יכול לקבל האור העליון הנמשך עליו בעת התפלה, אמנם בעת שמתודה הוידוי ומפרט חטאיו אז טוב להתעצב בלבד אבל בשאר התפלה נמשך לו נזק נפלא גדול על ידי עצבותו אבל צריך להראות לפניו יתברך הכנעה גדולה באימה ויראה, אמנם תהיה בשמחה יתירה וגדולה בכל האפשר כדמיון העבד המשמש את רבו בשמחה יתירה, ואם משמשו בעצבות עבודתו נמאסת לפניו, וכמעט שעיקר המעלה והשלמות והשגת רוח הקודש תלויה בדבר זה, בין בעת תפלתו ובין כשעושה איזה מצוה משאר המצות, וכמו שאמרו בגמרא ברכות דף ל' ע"ב מההוא דהוה קא בדח טובא וכו' ואמר תפילין קא מנחנא, ואל תבוז לענין זה כי שכרו גדול מאד עכ"ל" (כה"ח צג ס"ק ז).

ולכן צריך שיזכור האדם תמיד בכל עת, ובפרט כשהוא עושה איזו מצווה "כי הוא עומד ועובד לפני אש אוכלה ובוחן מחשבתו באיזה בחינת מחשבה הוא עובדו אם זכה וברה או יש בה צד פניה ומחשבה זרה, ובזה יהיו כל מעשיו לשם שמים ובהתלהבות ובשמחה מרובה ויזכה לחיי העולם הבא" (כה"ח צג ס"ק ח).

חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת וּמִתְפַּלְּלִין

כולנו חסידים

כדי להגיע למקום של "גילו ברעדה", "חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת וּמִתְפַּלְּלִין, כְּדֵי שְׁיְּכַוְּנוּ לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם". ואע"פ שזו משנת חסידים, הזכירוה חכמים במשנה, כי כך צריכה להיות הנהגת של כל אדם. לכן הגמרא אמרה אחר כך: "המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפלתו ושעה אחת אחר תפלתו. קודם תפלתו. מנין? שנאמר: 'אשרי יושבי ביתך'. לאחר תפלתו מנין? דכתיב 'אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך'. ולכן בשולחן ערוך (צג א) כתב: "ישהה שעה אחת קודם שיקום להתפלל, כדי שיכוין לבו למקום; ושעה אחת אחר התפלה, שלא תהא נראית עליו כמשאוי שממהר לצאת ממנה". ולא חילק בין חסידים לשאר כל אדם.

לישב מעט קודם התפלה כדי לכוון את לבו

הרמב"ם (פרק ד' מהלכות תפלה דין ט"ז) כתב שחסידים ישהו שעה וכל אדם די לו שישב מעט קודם התפילה לכוון את ליבו.  "כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה, לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו, לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר, חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת לאחר תפלה ומאריכין בתפלה שעה".

המגן אברהם (צג א) כותב גם הוא כי שעה שהיא אחת מי"ב שעות היא רק לחסידים, ושהייה מעטה היא לכל אדם. כמו שהשו"ע עצמו כתב בסימן צ' סעיף כ' כאחד הפירושים למה שנאמר "יכנס שיעור שני פתחים ואח"כ יתפלל" שהוא "שלא ימהר להתפלל מיד כשנכנס, אלא ישהא שיעור שני פתחים". וכן כתב הברכי יוסף (סימן צג א) כי לרוב העולם סגי לשהות מעט.

מי שאפשר לו יבוא ללמוד במקום שמתפלל כמו שעה אחת קודם

כתב כף החיים כי הלכה למעשה היא להשתדל לעשות כפשט דברי מרן. "ומכל מקום כיון דיש מפרשים דברי מרן ז"ל דשעה אחת ממש קאמר ולכל אדם יש להחמיר היכא דאפשר, דהיינו מי שאפשר לו יבא ללמוד במקום שמתפלל כמו שעה אחת קודם תפלת מנחה וערבית ובזה משתכר כפליים שקובע עתים לתורה וגם שוהא שעה קודם שמתפלל, ובשחרית בלאו הכי יש קודם תפלה סדר הקרבנות ופסוקי דזמרה ויוצר ששוהא בהם כמו שעה אחת ואחר התפלה גם כן אומרים אשרי וכו', וכן כתב 'ראשון לציון' דזה יועיל לשעה אחת קודם תפלה וכו'".

יהיה סידור פתוח לפניו להיות אזניו פקוחות

האר"י ז"ל היה מתפלל מתוך הסידור – והכול לפי מה שמרגיש האדם בנפשו

כתב רבי חיים ויטאל בשער הכוונות (דרושי כוונת הברכות): "גם כל הזמירות והקרבנות והק"ש היה מורי ז"ל נוהג לאומרם מתוך סידור התפלות שבידו אבל בתפילת העמידה דלחש היה עוצם עיניו ואומר על פה, וגם בחזרת הש"ץ היה עוצם עיניו ושומע ומתכוין לדברי הש"צ". והביאו המגן אברהם והמשנה ברורה (סימן צג ס"ק ב): "האר"י ז"ל היה מתפלל מתוך הסידור כדי שיכוין מאוד גם שלא להבליע נקודה והכל לפי מה שמרגיש האדם בנפשו".

וכתב כה"ח (מט ט) "כי לפי מה שכתב הרב האר"י ז"ל בשער הכוונות (דף ג' ע"ב) דבכל פעם שאתה מזכיר ומברך ומוציא מפיך שם ההוי"ה בכל מקום תכוין לכלול ביחד הוי"ה אדני וכו' יש להחמיר אדם על עצמו וליזהר שלא ללמוד אלא מתוך הספר אפילו דברים השגורים בפי כל כדי שיוכל לכוין שם הוי"ה ויאהדונה"י בעת שמזכיר שם אדני בפיו".

ש"ץ אינו רשאי לאומרם על פה

ואע"פ שהבאנו לעיל משם מגן אברהם ומשנה ברורה כי הכול לפי מה שמרגיש האדם בנפשו, כתב החסד לאלפים (אות א') "דאפילו דברים השגורים בפי כל, ש"ץ המוציא את הרבים ידי חובתם אינו רשאי לאומרם על פה". והטעם הוא כי אימת הציבור גורמת לבלבול.

יהיה סדור פתוח לפניו על מה שאומר הש"ץ ולא יפנה מחשבותיו אנה ואנה

כתבנו לעיל כי האר"י ז"ל היה מקשיב לחזרת הש"ץ בעל פה בעיניים עצומות, ואולם מי שיודע בעצמו שמחשבותיו עלולות להתפזר, יקשיב לשליח הציבור ויעקוב אחריו מתוך הכתב. כן כתב השל"ה: "ואף בחזרת הש"ץ תפלת שמונה עשרה יהיה סדור פתוח לפניו להיות אזניו פקוחות על מה שאומר הש"ץ ולא יפנה מחשבותיו אנה ואנה" (כה"ח צו ס"ק ט).

תפילה סדורה בזמנים מיוחדים

מרן הרב אליהו זצוק"ל היה רגיל לומר כי בשעה שיש תוספות בתפילה, כגון "יעלה ויבוא" או שינוי בברכות של טל או מטר וכדומה, טוב להתפלל מתוך סידור כדי שלא ישכח את השינוי. ובכל זאת ידע כל אדם לשית עצות בנפשו, כי לפעמים הכוונה יותר טובה כאשר עוצם את עיניו, ולפעמים הכוונה יותר טובה כאשר מתפלל מתוך סידור. ובמיוחד אם שליח הציבור התחיל בחזרת הש"ץ קודם שסיים הוא את תפילת הלחש שלו, התפילה מתוך הסידור תעזור לו לכוון את דעתו.

העוסק בצורכי ציבור כעוסק בדברי תורה

שגם זו שמחה היא לו שעוסק בצרכי צבור

הגמרא בירושלמי (ברכות פרק ה הלכה א) אומרת: "רב ירמיה אמר לא יעמוד אדם ויתפלל אלא מתוך דין של הלכה רבי ירמיה אמר העוסק בצורכי ציבור כעוסק בדברי תורה". וכך כתב השולחן ערוך (צג סעיף ד): "העוסק בצרכי צבור כעוסק בתורה דמי, פירוש: לענין לעמוד מתוכו להתפלל, שגם זו שמחה היא לו שעוסק בצרכי צבור. ויש מפרשים דהיינו לענין דאינו צריך לפסוק להתפלל. כמו שאנו פוסקים שאין צריך לפסוק מתלמוד תורה להתפלל למי שתורתו אומנתו" (טור).

היו עסוקים בצרכי צבור לא היו מפסיקין שלא להסיע מֵלִבָּן

כן נאמר גם על צורכי רבים שדוחים קריאת שמע (סימן ע סעיף ד): "היה עוסק בצרכי רבים והגיע זמן קריאת שמע, לא יפסיק אלא יגמור עסקיהם ויקרא, אם נשאר עת לקרות". ומקורו בתוספתא (פ"א דברכות ה"ד): "אמר רבי יהודה פעם אחת הייתי מהלך אחר רבי עקיבא ואחר רבי אלעזר בן עזריה הגיע זמן קריאת שמע, כמדומה אני שנתייאשו מלקרות אלא שעוסקין בצרכי צבור". וכן הוא בתוספתא (פ"ב הלכה ו') "אמר רבי אלעזר ברבי צדוק כשהיה רבן גמליאל ובית דינו ביבנה היו עסוקים בצרכי צבור לא היו מפסיקין שלא להסיע מֵלִבָּן". דהיינו "שלא להסיח דעתם מצרכי הציבור" (מנחת ביכורים).

כל צרכי צבור הם דבר מצווה

וכן הביא בשו"ת הרמ"א (סימן פג) "כי כל צרכי צבור הם דבר מצוה, על דרך שאמרו בירושלמי לענין תפלה: העוסק בצרכי ציבור כעוסק בתורה שהיא גדולה מכל המצוות, כמו שאמרו: נמנו וגמרו תלמוד קודם למעשה וכו', כמוזכר פ"ק דקידושין ופ"ק דמגילה גדול תלמוד תורה מהקרבת תמידין ומהצלת נפשות ומבנין בהמ"ק וכבוד אב ואם. ואפ"ה צרכי ציבור שקול נגדו, ואין לך מצוה גדולה מזו. ובודאי סתם תקנת הציבור או התרתם הוא לצורך הציבור, והוא פשוט בעיני".

וכן כתב בשו"ת הריב"ש (תקיא): "וכל צרכי רבים דבר מצוה הוא שהרי התירו במועד כמה מלאכות גמורות שהם טורח גדול מפני שהם צרכי הרבים". והתירו ללכת לסרטיאות ולקרקסיאות לפקח על עסקי רבים בשבת (כתובות ה). "והרמב"ם ז"ל כתב שמה שהתירו (במ"ק י"ח ע"ב) לכתוב במועד גטי נשים וקדושי נשים ושוברין ומתנות, הוא משום צרכי רבים".

דווקא בדורות הראשונים שהיו עוסקים עם הציבור לשם שמים

יש אומרים כי הדוגמה שהביאו חכמים היא רק מענייני קידוש החודש, שהוא עניינם של כלל ישראל, שהרי השוו את ההלכה הזאת למה שנאמר כי זה כלימוד תורה של אלה שתורתם אומנתם כרבי שמעון וחבריו. ומי יכול לומר שהוא במדרגתם? וכך כתב הכסף משנה (הלכות קריאת שמע פרק ב הלכה ה) בשם ה"ר מנוח: "ודוקא בדורות הראשונים שהיו עוסקים עם הציבור לשם שמים. מיהו ליכא ספיקא דהשתא נמי אם עוסקים עם הציבור אפילו להצלת ממונם ואין מי שישתדל בדבריהם אלא הוא שאינו פוסק (מעסקיו לשם תפילה) שהעוסק במצוה פטור מן המצוה". והביא דבריו המגן אברהם (סימן ע ס"ק ד). והכסף משנה דחה דבריו וכתב "ומה שכתב ודוקא בדורות הראשונים אין לו טעם".

וכן משמע מביאור הגר"א (צג) שהביא מקור כי גם מי שלא עוסק במעשים גדולים כקידוש החודש פטור מתפילה. שכך כתב על דברי השו"ע "וכן הוא בתוספתא דברכות פ"ב כותבי ספרים תפילין ומזוזות מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה. ר' אומר כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק"ש. ר"ח בן עקביא אומר כשם שמפסיקין לק"ש כך מפסיקין לתפלה. אר"א בר' צדוק כשהיה ר"ג וב"ד ביבנה היו עסוקים בצרכי צבור לא היו מפסיקין שלא להסיע מלבן".

שלא להסיע שליחות ממלכתית מליבם של חברי כנסת

הרה"ג רבי חיים דוד הלוי זצוק"ל בשו"ת "עשה לך רב" (חלק ח סימן ג) כתב: "ומה שנראה כצרכי רבים בזמנינו הוא דרך משל שרים וחברי כנסת ושליחים מיוחדים בשעה שעוסקים בשליחות ממלכתית צבורית חשובה שיש בה משום קידום עניניה החיוניים של המדינה. או ישיבת ממשלה שדנים בצרכי רבים של המדינה, והגיע שעת התפלה אף שיכולים להפסיק ולחזור אח"כ לדיוניהם נראה שפטורים מאותו טעם שנזכר בתוספתא שהעתקנו לעיל, ברבן גמליאל ובית - דינו שהיו עסוקים בצרכי ציבור ולא הפסיקו לתפלה 'שלא להסיע מלבם', ופירש הרב 'מנחת ביכורים' שלא להסיח דעתם מצרכי ציבור. אבל במקרים אחרים וכן עסקנים מסוג אחר אין כל סבה לפטרם מק"ש ותפלה. אבל ודאי שנבחרי צבור אף בקהלה קטנה שבישראל שעוסקים בצרכי צבור באמונה לשם שמים, וקרה שבשעה שהיו עסוקים בעניני הצבור כגון להצלת ממונם (של הציבור) שהזכיר רבינו מנוח וכדומה, דינם כרבן גמליאל ובית דינו, ואין הם רשאים להפסיק טפולם בעניני הצבור לק"ש ותפלה, כיון שהם הממונים והם האחראים על אותו צבור".

מרן הרב אליהו זצוק"ל היה נזהר שלא לבטל שום תפילה בציבור, אף שהיה עסוק בצורכי ציבור ברוב שעות היום והלילה. ופעמים רבות היה נכנס לתפילה מתוך צורכי ציבור, כדברי הרמ"א "ואין לך מצוה גדולה מזו". ובוודאי שכך הוא כאשר עוסקים גם בזכות הרבים וגם בדברי תורה. שאין לך דבר שמשמח אותנו ואת הקב"ה יותר מזה.

קול צופייך - פרשת שמות התשע''ח - וּבְחֻקֹּתֵיהֶם ..
  
קול צופייך - פרשת שמות התשע''ז - מלאכה בשבת ..
  
קול צופייך - פרשת שמות תשע''ו - בישול נוכרי בכוח ..
  
קול צופייך פרשת שמות תשע''ה - מצוות פריה ורביה
  
קול צופייך - פרשת שמות - תשע''ד - כשלג ילבינו
  
כתוב תגובה
הרה"ג שמואל אליהו שליט"א
רב העיר צפת וחבר מועצת הרבנות הראשית
כתובת: רח' ריינס 17 ירושלים
טלפון במשרד: 02-651-4399
פקס: 02-653-6842