To view this notification widget you need to have JavaScript enabled. This notification widget was easily created with NotifySnack.
 
מרן הראשון לציון
הרב מרדכי אליהו זצוק"ל
אביהם של ישראל
פורים - שיעור מלאים | הרב שמואל אליהו שיעור השבועי | פורים
שיעורי קול צופייך

 
חיפוש במדור זה
       
קול צופייך - פרשת תזריע התשע''ט - אכילת מצה ואכילת חמץ

בס"ד

פרשת תזריע תשע"ט - פרשת החודש

 

בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל

בין מצה למכת בכורות ובין מצה לתפילין

 

מה בין מצה למצוות תפילין

יציאת מצרים בְּיָד חֲזָקָה

הפסוק אומר "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ – כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם". היד החזקה של ה' ביציאת מצרים מוזכרת 15 פעמים. בפעם הראשונה ה' אומר למשה בסנה: "וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה" (שמות ג יט). אחר כך חוזר ה' ואומר למשה במצרים: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרֲשֵׁם מֵאַרְצוֹ" (שמות ו א). וכך הם יוצאים "בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ" (דברים פרק ד לד).

וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ – כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם

לעובדה שהיציאה הייתה ביד חזקה יש משמעויות הלכתיות, ובהן איסור חמץ ומצוות תפילין. על איסור חמץ נאמר: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ" (שמות יג ג). על תפילין נאמר בפרשת קדש: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם" (שמות יג ט). גם בפרשת "והיה כי יביאך" מוזכרת מצוות התפילין בהקשר ליד החזקה: "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם" (שמות יג טז). וכאן הבן שואל: מה הקשר בין היד החזקה של ה' לאיסור חמץ ולמצוות תפילין?

ידו החזקה של הקב"ה עוברת בתוך היד של ישראל

חז"ל לימדו אותנו בגמרא (מנחות לה ע"ב) שבאמצעות התפילין של ראש, מתגלה עלינו מורא ה' הגדול הגיבור והנורא: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח) – "וְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר, אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ". 

הגמרא (ברכות ו) אומרת שבאמצעות תפילין של יד ניתן לנו העוז של ה': "אָמַר רַבִּי אַבִּין בַּר רַב אַדָא אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנִּיחַ תְּפִלִּין? שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סב) 'נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ', וְאֵין 'יְמִינוֹ' אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג) 'מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ'. וְאֵין 'עֻזּוֹ' אֶלָּא תְּפִלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט) 'ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן'. וּמִנַּיִן שֶׁהַתְּפִלִּין עֹז הֵם לְיִשְׂרָאֵל? דִּכְתִיב (דברים כח) 'וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ'. וְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר, אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ".

כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ

עוז ה' התגלה עלינו גם ביציאת מצרים. בשעה שיצאו ישראל ממצרים ביד רמה התגלתה עליהם היד החזקה והזרוע הנטויה של ה'. "מוליך לימין משה זרוע תפארתו, בוקע מים מפניהם לעשות לו שם עולם" (ישעיה סג יב). לכן משה נוטה את ידו ומביא את מכת דם וכל תשע המכות האחרות, קורע את הים ומוציא מים מהסלע. באמצעות היד החזקה שמתגלה על יהושע בן נון הוא עוצר את השמש בגבעון ואת הירח עמק איילון. לכן משייכת התורה את החובה לאכול מצה ליד החזקה של ה' שמתגלה בשעת היציאה ממצרים. "וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָעָ֗ם זָכ֞וֹר אֶת־הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר יְצָאתֶ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִ֧יא ה֛' אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה וְלֹ֥א יֵאָכֵ֖ל חָמֵֽץ" (שמות יג).

לֹא תִירָא מֵהֶם

ה' מצווה אותנו להזכיר לעצמנו את היד החזקה הזאת בשעה שאנחנו עומדים מול סוס ורכב עם רב ממך. כשאנו צריכים להתגבר על הפחד מהאויבים הרבים אנו צריכים להזכיר לעצמנו את יד ה' שהוציאה אותנו ממצרים. "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם: לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם: הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם" (דברים ז טז).

מה בין מצה למכת בכורות

וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל

בראש חודש ניסן נצטוו ישראל להקריב קרבן פסח במצרים ולאכול אותו על מצות ומרורים בליל ט"ו בלילה, כי בחצות לילה ימותו כל בכורי מצרים. באותו מעמד נצטוו ישראל לבער את החמץ מהבתים: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי" (שמות יב טו).

מהפסוק הזה למדו חכמינו שיש להשבית את החמץ ולבערו ביום הראשון לפני שמקריבים את קרבן הפסח. "ומה היא השבתה זו האמורה בתורה? היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל" (רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה ב). "ומדברי סופרים לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו" ואחר כך לשרפו.

הסיבה לביעור החמץ היא בגלל שיש סכנה גדולה באכילתו, כל אוכליו ייכרת. ובאמת, יש לשאול למה כל מי שאוכל חמץ ייכרת, ומה הקשר בין החמץ והמצה לבין מיתת בכורות מצרים?

שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם

חמץ שונה מכל איסורי אכילה אחרים של חזיר, שקצים ורמשים, בשר וחלב, ערלה וכד'. שבכולם העונש למי שטעה הוא לאו, ואילו כאן העונש הוא כרת. לכן אלוקים מזהיר את בני ישראל ואומר להם באותו מעמד של ראש חודש ניסן "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם", אפילו אם אתם לא רואים אותו או שהפקדתם אותו בידי נוכרי. "יכול לא יהיה עובר אלא אם כן היה החמץ בביתו אבל אם היה רחוק מביתו בשדה או בעיר אחרת לא יהיה עובר? תלמוד לומר 'בכל גבולך' בכל רשותך. יכול יהא חייב לבער מרשותו חמץ של גוי או של הקדש תלמוד לומר 'לא יראה לך' שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה" (רמב"ם חמץ ומצה ד א).

קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר

בפעם השנייה מצטווים ישראל על חמץ ומצה בשעת החיפזון של יציאת מצרים. באמצע היציאה נאמר להם "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר". ואם ישאלך בנך מָחָר לֵאמֹר: מַה זֹּאת? למה לקדש בכור של אדם ובכור של בהמה? למה לקדש את הביכורים ולהביאם למקדש? למה לקדש את החלה שהיא ראשית העריסה? למה לקדש כל דבר שיש בו ראשית? ספר לו על יציאת מצרים ועל מכת בכורות: "וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה, עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה" (שמות יג).

תסביר לו שכבר בשליחות הראשונה אמר משה לפרעה: "כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד כב). אבל פרעה לא קיבל, "וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם" (כא). בסופו של דבר הוא קיבל מכות וביחד עם כל מצרים הוא גילה במכת בכורות שאלוקים בחר בעם ישראל להיות לו לעם סגולה. ואבוי למי שינסה לעצור את ה'.

בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל

צריך להבין שהמעמד של יציאת מצרים היה מעמד רב רושם. בני ישראל, שנחשבו בעבר לתועבה בעיני המצרים, נחשבים כעת כבני אדם שווים אם לא למעלה מזה. העבדים של פעם נראים כעת כמו בני מלכים, גם בעיני המצרים וגם בעיני עצמם. אילו הם היו מסתכלים על עצמם בחטא המרגלים באותו אופן - הם לא היו חוטאים בחטא המרגלים כלל וכלל.

ביציאה הזאת היופי שלהם מזהיר במיוחד אל מול המצרים שנאמר עליהם "בשר חמורים בשרם". המעמד הזה הוא חשוב ולכן אלוקים ביקש ממשה שהיוצאים ישאלו בגדים מהמצרים ויתלבשו בבגדים היותר משובחים שהיו למצרים. הוא רצה לקבע בלבם של ישראל את מעמד היציאה כמעמד רב רושם. סוף סוף היוצאים הם בנים של שרה שנאמר עליה "יפת מראה". של ורבקה שנאמר עליה "טובת מראה מאוד". של רחל שנאמר עליה "יפת תואר ויפת מראה".

באותה שעה המצרים שאינם עסוקים בקבירת הבכורות שמתו כורעים שורות שורות ומשתחווים לבני ישראל היוצאים "וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא" (יא ח). הם רואים את בני ישראל יוצאים ביד רמה ושכינה לפניהם. הם רואים שכל בעלי החיים מכשכשים בזנב לקראתם, אפילו הכלבים עזי הנפש מרגישים בשינוי הגדול ולא מעיזים לנבוח כנגד שום ילד מילדי ישראל. גם על שעה זו נאמר: "וַיִּתֵּן ה' אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ משֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם" (שמת יא ג).

באותה שעה רואים בני ישראל את המצרים בשיא שפלותם. הם רואים את כל השקר הגאווה והרהב של המצרים מתרסק אל קרקע המציאות. הם רואים איך ההבטחות של אלוקים לאבות מתקיימות אחת לאחת. הם רואים שדבר אלוקינו יקום לעולם.

באותה שעה הם מבינים שהבכורה עברה מהמצרים לעם ישראל. שהבכורה הגיעה למקום האמיתי שלה. זאת הסיבה שבגללה ה' מצווה את בני ישראל לקדש כל דבר שיש עליו שם של ראשית ושם בכורה. "כִּי לִי כָּל־בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל־בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד־בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי ה'" (במדבר יג).

מצה – לחמו של מקום, ושולחנו של מקום

הרב מנחם מקובר שליט"א מסביר, כי בליל הסדר שהיה קודם ליציאה במצרים אכלו בני ישראל מצה כדי להדגיש שהם בניו אהוביו של ה'. בני בכורי ישראל. ההדגשה התקיימה בכך שהם אכלו מלחם אביהם שבשמים. לחמו של מקום, שהוא מצה ולא חמץ כלל. כך נצטווינו בהקרבת הקרבנות שעליהם נאמר "לחמי לאישי" להיות מצה ולא חמץ. "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'" (ויקרא ב יא). בשעת ההכנה ליציאה אלוקים מושיב אותנו על שולחנו ומאכיל אותנו ממאכלים של מעלה.

המשקוף והמזוזות – כקרנות המזבח

גם הבית שלהם התקדש באותה שעה והיה בחינת מזבח לשעתו. כך מסבירים חכמינו בגמרא (פסחים צו ע"א) ואומרים "תנא רב יוסף שלשה מזבחות היו שם על המשקוף ועל שתי המזוזות". לכן מזים בני ישראל את הדם של קרבן הפסח על המשקוף ועל שתי המזוזות כמו שעתידים להזות אותו לעתיד, בפסח דורות, על המזבח.

האמורים עולים על שולחנם כעל גבי המזבח

אנו יודעים כי בכל קרבן שלמים (כולל קרבן פסח שמקריבים בכל דור ודור), הדם נזרק על המזבח, הבשר נאכל על ידי הבעלים, והאמורים עולים ונשרפים כליל על המזבח. רבי זירא שואל בגמרא על איזה מזבח עלו האמורים בקרבן פסח שהוקרב במצרים. "בעי רבי זירא אימורי פסח מצרים היכא אקטרינהו? אמר ליה אביי: ומאן לימא לן דלא שויסקי עבוד?". עונה אביי לרבי זירא: מי אמר שלא עשו מטעמים מהאמורים ואכלו אותם על שלחנם? ששולחנם באותה שעה היה כמו שולחנו של מקום.  ולחמם היה באותה שעה היה כלחמו של מקום "את קרבני לחמי לאשי".

בני בכורי ישראל - ככוהנים בעבודתם

החתם סופר בדרשותיו (רנב) מסביר שזה הקשר שיש בין "קדש לי כל בכור" לבין מצוות אכילת המצה שנאמרה באותה שעה. שהרי באותם ימים של יציאת מצרים הייתה צריכה העבודה במקדש להיות על ידי הבכורים. רק בחטא העגל הועברה העבודה מהבכורים לכוהנים. באותה שעה של יציאת מצרים מתברר מה שנאמר לפרעה בתחילת הדרך "בני בכורי ישראל" – כל עם ישראל הוא בני בכורי. על כן אוכלים כל בני ישראל באותה שעה את הקרבן משולחנו של מקום כמו שהכוהנים אוכלים את הקרבנות משולחנו של מקום בבית המקדש.

המצה והמן - מאכל המלאכים

מכיוון שמצה היא אוכלו של מקום, גם המלאכים אוכלים אוכל מהסוג הזה. כך מסבירה הגמרא במסכת קידושין (לח ע"א) ששואלת איך הפסוק אומר: "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה" – "וכי ארבעים שנה אכלו? והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו! (שהרי רק בט"ו באייר ירד להם מן בשנת היציאה, והמן פסק מכליהם בשנת הארבעים בי"ד ניסן) אלא לומר לך, עוגות (מצות) שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן". והם נאכלו במשך שלושים היום הראשונים אחרי היציאה עד שירד המן.

על המן אומר רבי עקיבא שהוא לחמם של מלאכי השרת. "תנו רבנן: לחם אבירים אכל איש - לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו, דברי רבי עקיבא" (יומא עה ע"ב). גם הם אוכלים משולחן של מעלה, טעם מצה - טעם מן - טעם קורבני לחמי לאשי.

 

הנאה מחמץ בפסח

חמץ - כלשהו או כזית?

לגבי אכילה, איסור חמץ הוא בכלשהו, וחיוב כרת או קרבן הוא רק למי שאכל כזית חמץ (רמב"ם חמץ ומצה א ז). השאלה היא האם לגבי איסור "בל ייראה ובל יימצא" האיסור הוא רק בכזית, או שגם כאן כל פירור אסור, אבל מלקות יש רק בכזית.

הגמרא אומרת שאיסור "בל ייראה ובל יימצא" קיים רק במקרה שיש כזית חמץ. אמנם אם יש שני חצאי "כזית" על רצפת הבית או בתוך כלי, גזרו חז"ל שלא להשאירם כיוון שבשעה שיכבדו את הבית ויאספו את כל המונח על הרצפה למקום אחד – שני החצאים הללו יהיו סמוכים ובעל הבית יעבור על איסור חמץ של "בל ייראה ובל יימצא" (פסחים מה ע"ב).

אם שני חצאי ה"כזית" דבוקים על הקירות במקום שאין חשש שיתלכדו ל"כזית" אחד – לכאורה אין בזה איסור (שו"ע תלח סעיף ב, ומשנ"ב ס"ק יב). הטור הביא את דברי אביו הרא"ש ז"ל: "לא הארכתי לברר וכו' ולכתוב פירוש רש"י ופירוש ר"י לפי שישראל קדושים הם וגוררין כל החמץ הנמצא אפילו כל שהוא אפילו הדבק בכותלי הבית" (עיין טוש"ע תמב).

איסור הנאה מחמץ – איסור תורה

כיוון שישראל קדושים, בוודאי ראוי להחמיר באיסורי הנאה של חמץ, שהרי איסור הנאה מחמץ הוא איסור תורה. ולכן אסור לאדם להאכיל בעלי חיים כגון דגים, כלבים או חתולים בחמץ אע"פ שלא נהנה ישירות מהחמץ. הרמב"ם כתב: "כל מאכל שהוא אסור בהנאה - אם נהנה ולא אכל וכו' אינו לוקה" (פ"ח ממאכלות אסורות הלכה ט"ז). הרמב"ן (בשורש ב') וראשונים אחרים חלקו ואמרו כי מי שנהנה מאיסור חמץ או מכל איסור הנאה אחר – לוקה. בין כך ובין כך יש להיזהר מכל איסורי הנאה, אפילו במשהו שהם כאיסורי אכילה ולא כאיסור "בל ייראה ובל יימצא".

כוסות מנייר

אם מדובר בהנאה שאין בה אכילה – מותר. ולכן "בגדים שכבסו אותם בחלב חטה, וכן ניירות שדבקו אותם בחמץ וכל כיוצא בזה, מותר לקיימן בפסח שאין צורת החמץ עומדת". וההנאה שלהם היא לא של אכילה (שולחן ערוך תמב ג).

כתב ה"מגן אברהם" כי אע"פ שמותר להשאיר בבית בגדים ומפות שיש בהם חלב חיטה, אסור לפרוס על השולחן בפסח מפות שמכובסות בחֵלֶב חיטים, "דחיישינן שיפרך קצת מהן לתוך המאכל, דלפעמים יש בהם קצת ממשות מקמח חֵלֶב חטה" (בן איש חי צו יא).

אשר על כן הרב אליהו זצוק"ל היה מזהיר לא להשתמש בפסח בכוסות נייר ובצלחות נייר – אם מדביקים אותם בחֵלֶב חיטה. כיוון שכאשר נותנים לתוכם אוכל או משקה רותח, חֵלֶב החיטה הזה מתערב בתוך המאכל או המשקה ואוסר אותו. ואם הכלים עשויים פלסטיק, או עשויים נייר ויש עליהם הכשר שהדביקו אותם בדבק שאין בו חֵלֶב חיטה – מותר.

סבונים ושמפו

עיקר הנושא שצריך חיזוק בימינו הוא רחיצה בסבון שיש בו תערובת חמץ. יש אומרים: מה בכך שיש בו חמץ? הרי הוא לא ראוי למאכל כלב. אבל אין בטענה זו ממש, שהרי גם בירה לא ראויה למאכל כלב והיא אסורה כיוון שהיא ראויה למאכל אדם. וכל דבר שיש בו תועלת אכילה לאדם הוא אסור אפילו אם לא ראוי לכלב. 

הנאת הגוף - כאכילה

המשנה (שבת פו.) אומרת: "מנין לסיכה שהיא כשתייה ביום הכפורים? אף על פי שאין ראיה לדבר – זכר לדבר, שנאמר 'וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו'". משמע ששמן לסיכה הוא כמו מים לשתייה.  כן מצאנו במסכת נידה (לב ע"א) שהגמרא אומרת כי רק כוהן יכול לסוך את עצמו בשמן של תרומה. אבל ישראל אסור לסוך בשמן תרומה, "לרבות את הסך כשותה" שנאמר: "וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו".

התוס' הקשו ממה שנאמר במסכת יומא (עז ע"ב) כי מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ביום הכיפורים. ומדובר בחולה אף שאין בו חשש סכנה. ולמה התירו לו לסוך בשמן ביום הכיפורים? הרי זה כשתייה, והרי אסור לחולה שאין בו סכנה לשתות ביום הכיפורים? מכאן לומד רבנו תם בתוס' שסיכה היא כשתייה רק מדרבנן. ורק לעניין יום הכיפורים ותרומה. אבל בסתם אינה אסורה. ולכן התיר להתרחץ בסבון שעשוי מחֵלֶב או משאר חומרים האסורים.

אמנם כשיש איסור שהוא גם איסור הנאה, אסור להשתמש בסבון שעשוי מחֵלֶב כגון חֵלֶב של שור הנסקל שאסור להניחו על גבי המכה, כיוון ששור הנסקל הוא איסורי הנאה (פסחים כד). לפי זה יש אוסרים להניח על מכה בפסח שמן שעשוי מחמץ, כי בפסח חמץ הוא גם איסור הנאה.

סיכה ביין של נוכרים

ה"בית יוסף" חולק על תוס' ואוסר שימוש בסבון שעשוי מחֵלֶב. הוא כתב בשם ה"ארחות חיים" כי מותר לסחור בחֵלֶב חזיר "אבל לסוך בו בשרו ודאי אסור משום דבכלל שתיה הוא". וב"שולחן ערוך" יורה דעה הלכות יין נסך (סימן קכג סעיף ב) כתב בשם הרשב"א כי "אסור לעשות מרחץ מסתם יינם לחולה שאין בו סכנה".

ה"בית יוסף" הביא את דעת הרשב"א, שמותר לרחוץ בחֵלֶב חזיר. ואסור לרחוץ ביין של נוכרים, כי חמיר לנו איסור עבודה זרה מאיסורי אכילה. על כן מחמירים אפילו ברחיצה, ולפי זה יש להחמיר שלא לסוך בפסח בשמן חמץ מחמת חומרת החמץ בפסח, כשם שמחמירים ביין נסך.

רחצה בסבון העשוי חֵלֶב - זייף

הש"ך בספר "נקודות הכסף" הביא את דברי הרמ"א בגליון או"ה שתמה על הרוחצים בסבון שעשוי מחֵלֶב. "ותמהני לפי זה שאנו נוהגין לרחוץ ולחוף במה שאנו קורין ל"א זייף העשויה מחֵלֶב שהוא איסור דאורייתא". כן הביא ה"ביאור הלכה" (סימן שכו סעיף י בד"ה בשאר חֵלֶב): "עיין בביאור הגר"א שדעתו כדעת הרבה מגדולי הפוסקים דאף בחול אסור (להתרחץ בחֵלֶב) דסיכה כשתיה. ועל כן פנים מדרבנן אסור. ודלא כר"ת וסייעתו שהתירו בזה לגמרי. מיהו מנהג העולם לרחוץ בבורית שלנו הנעשים מחֵלֶב ורק איזה מדקדקים זהירין בזה. ואם מצוי להשיג בורית שנעשים שלא מחֵלֶב בודאי נכון לחוש לדעת המחמירין בזה".

בורית עם טעם לפגם

ה"פרי חדש" (יו"ד קי"ז סק"ד) כתב כי הסבון שיש לנו היום הוא בטעם פגום, ובכך הוא מיישב את תמיהת הרמ"א איך מקלים בסבון שמיובא מחו"ל ולא מבקשים עליו הכשר. הלא בקל ניתן למצוא סבון עשוי שמן כשר. אמנם בשו"ת "שבט הלוי" (חלק ב סימן מח) כתב כי גם הרמ"א בימיהם אסר במציאות של סבון שאינו ראוי לאכילה. "הנה הבורית בכל הזמנים והתקופות היה דבר הפגום כמבואר מט"ז יו"ד סימן צ"ה ס"ק ט"ו". אלא שלא נהגו.

בשו"ת "משנה הלכות" (חלק יא סימן שמח) כתב כי אין היתר לקנות ולמכור סבון כזה בפסח. שהרי כל האיסור בסבונים אלו הוא מטעם "אחשביה" לחמץ שבתוכו. לפי זה אם אדם קונה ומוכר שמפו או סבון או משחה בפסח – אין לך "אחשביה" יותר מזה.

סיכה לרפואה

למרות שסיכה להנאה אסורה בשמן חמץ בפסח, סיכה לרפואה מותרת. שכן ראינו בגמרא לגבי יום הכיפורים שרחיצה או סיכה שאינה לצורך הנאה מותרת. "תנו רבנן אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו, ואם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש. אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו ואם היה חולה או שהיו לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש. תנא דבי מנשה רבן שמעון בן גמליאל אומר מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק ואינה חוששת אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו אחת וגזרו עליו להאכיל בשתי ידים" (יומא עז ע"ב).

על כן כתב בשו"ת "אגרות משה" (אורח חיים חלק ג סימן סב) כי סיכה של חמץ שאינו ראוי לאכילה לצורך רפואה מותרת בפסח אפילו בחולה שאין בו סכנה. עוד הוסיף וכתב, כי גם החולקים על רבנו תם בתוס' שאסרו לסוך באיסור אכילה, לא אסרו אלא כשהאדם סך לצורך הנאתו. אבל המורח משחה להתרפא – אין זה דרך הנאתו. לכן מותר להתרפא במשחה שיש בה חמץ אפילו בחולה שאין בו סכנה. 

ישראל קדושים הם

ובימינו, שיש הרבה סבוני רחצה, שמפו וסבוני כלים כשרים לפסח – בוודאי צריכים להדר ולהשתמש רק בהם בפסח, כי איסור הנאה בפסח הוא מהתורה. וסיכה היא איסור הנאה שאסור כיוון שהוא כשתייה. וישראל קדושים הם.

ויהי רצון שנזכה ויתקיים בנו "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל". אמן ואמן.

קול צופייך - פרשת תזריע מצורע התשע''ז - ימי ספירת ..
  
קול צופייך - פרשת תזריע תשע''ו - חייב אדם לראות ..
  
קול צופייך - פרשת תזריע - מצורע תשע''ה - מצות ..
  
קול צופייך - לפרשת תזריע - תשע''ד - מהלכות ..
  
כתוב תגובה
הרה"ג שמואל אליהו שליט"א
רב העיר צפת וחבר מועצת הרבנות הראשית
כתובת: רח' ריינס 17 ירושלים
טלפון במשרד: 02-651-4399
פקס: 02-653-6842